פוסט ציונות: שלטון הפחד

הבעיה שהעלו אנשי תנועת "אם תרצו" לפני ראשי אוניברסיטת בן?גוריון חמורה. המצב שבו הציונים והציונות הפכו למיעוט קטן ומבוזה באוניברסיטה הוא בעצם פגיעה בחופש האקדמי באמצעות שלטון ללא מצרים של השמאל הרדיקלי. רק חבל שאנשי "אם תרצו" ניסו לפעול בדרך של איומים על פגיעה בתרומות. הטענה שלהם מוצדקת, וחבל לגרור את הוויכוח לדיון על סגנון ולא על תוכן.

כדי להבין עד כמה חמור המצב יש לצטט את פרופ' דוד אוחנה, איש שמאל ציוני מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת בן?גוריון. בדברים שנשא לאחרונה בכנס "לא בשמים 2010" בכפר בלום לא בחל אוחנה מילים כדי לתקוף את רעיון ארץ ישראל השלמה. מה הוא לא אמר על המתנחלים: פשיסטים, פטישיסטים של האדמה ועוד. בין דבריו, כמסיח לפי תומו, סיפר על חוויותיו בחוג להיסטוריה, והבהיר: "אני עוד נחשב למרצה הימני ביותר בחוג. אצלנו אם מישהו כותב 'מלחמת השחרור' או 'מלחמת העצמאות' ולא 'מלחמת 1948' - אוי ואבוי לו".

גם הסופר פרופ' חיים באר הוא מאנשי הרוח הבולטים של השמאל. באר סיפר כי כשביקש מתלמידיו באוניברסיטת בן?גוריון לנתח את שירו של אלתרמן "האיש החי" מתוך הספר "עיר היונה" - אחד הספרים הציוניים ביותר שנכתבו - תלמידה אחת ניתחה את השיר כמדבר על הישראלי שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה על הפלשתיני שאותו דיכא וגירש. פשוט הפכה את הכוונה. בהרצאה שנתן במכון שכטר, שבה נכחתי, הסביר באר שהתלמידה ניתחה את השיר בדרך היחידה שהיא מכירה - הדרך שבה התחנכה על ידי המרצים שלה באוניברסיטה לאורך שנות לימודיה. היא פשוט לא מכירה דרך אחרת.

חשוב להקשיב לדברים כי יש המנסים להציג את הוויכוח לגבי הפוסט?ציונות כהתקפה של "הימין" על "השמאל" וכניסיון של "הימין" לסתום פיות. אולם אם אנשי שמאל מספרים על גישה כה אנטי?ציונית באוניברסיטאות, ברור שהמחלוקת אינה בין "שמאל" ל"ימין" אלא בין ציונים לאנטי?ציונים.

ומכאן עולה השאלה איך ייתכן שאדם כמו פרופ' אוחנה, שדעותיו בקצה השמאלי של הקונצנזוס בישראל, הוא הקצה הימני של החוג להיסטוריה? הרי הדבר מנוגד לכל היגיון סטטיסטי. החברה הישראלית אינה יכולה להתחמק מדיון בשאלה הזו, שאלה קריטית לעתיד האקדמיה הישראלית ולעתיד חיי הרוח בישראל. הבעיה היא שעד כה כל מי שמעז לבקר את הנעשה באקדמיה מוצג כמקארתיסט, וכל ביקורת מוצגת כפגיעה בחופש האקדמי.

אני רואה בחופש האקדמי ערך מקודש. אקדמיה ללא חופש עלולה לנוון את הרוח. לכן יש להיאבק במגמות האנטי?ציוניות בה דווקא למען החופש האקדמי. הרי ברור, כפי שהעיד פרופ' אוחנה, כי מי שיאמר "מלחמת העצמאות" יוגחך בעיני עמיתיו, יוצג כבלתי נחשב, יוקע כאנכרוניסטי ו... ציוני, רחמנא ליצלן. וזאת עריצות הרוח השלטת באקדמיה. איך הגענו למצב שבו אקדמאים באונ' בישראל מפחדים להיחשב ציונים? אקדמיה שיש בה פחד להביע עמדות ציוניות היא אקדמיה ללא חופש אקדמי אמיתי. המאבק להחזרת הציונות אליה הוא בעצם מאבק למען החופש האקדמי.