"אבו מאזן הוא איש של שלום", אמר הנשיא שמעון פרס. אולי. אך השאלה היא אם הוא גם איש המסוגל או רוצה לקבל החלטות מעשיות של שלום. והתשובה לשאלה הזאת רחוקה עדיין מלהיות ברורה, דווקא על רקע הידיעות בנוגע לתחילת המו"מ הישיר.
בשלב זה, בכל אופן, אבו מאזן ואנשיו אינם מחמיצים שום הזדמנות כדי להעלות כל פעם מחדש את תנאיהם המוקדמים הקיצוניים בנושאי הגבולות, ירושלים, הבנייה מעבר לקו הירוק וכיו"ב לעצם נכונותם להיכנס למו"מ עם ישראל.
גם ההצהרה של הקוורטט לא בדיוק משפרת את הסיכויים שהמו"מ, לאחר שיחל, יגיע לאיזשהו מקום חיובי. שכן, הפלסטינים שואבים ממנה עידוד לעמדותיהם הסרבניות. לאחרונה התפרסם בתקשורת המצרית ראיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית, שבו הוא מגלה כי מדינות הליגה הערבית ישקלו את האפשרות לצאת למלחמה עם ישראל, אם המו"מ ייקלע לקיפאון. כלומר, אם ישראל לא תסכים לדרישות הערביות. משום מה, הידיעה הנ"ל לא זכתה לתהודה רבה יותר - אולי מפני שהעולם התרגל לא להתייחס ברצינות יתר לדברי הרהב הערביים הרגילים.
פרק זמן דמיוני
כך או אחרת, לפי אבו מאזן, חלק מהנציגים בכינוס הליגה הערבית בלוב התבטאו בנוסח של "אם צריך, נילחם", כשהם נכנסים אפילו לחישובים השוואתיים של סדרי כוחות, אמצעי לחימה ועוד. מסקנתם, אליבא דאבו מאזן, היתה כי "ניתן יהיה להביס את ישראל במלחמה, כיוון שמספר חטיבות חיל הרגלים והטנקים במדינות ערב גדול לאין שיעור מזה שבידי ישראל, ושגם במצבת המטוסים יש לחילות האוויר הערביים יתרון". אבו מאזן אמנם טוען שפעל כדי לצנן את רוחות המלחמה שנשבו במסדרונות הליגה - אך הוסיף ש"אם אתם רוצים מלחמה, אנחנו הפלסטינים נלך איתכם".
לא בשל משחקי המילים של אבו מאזן ראויים הדברים לתשומת לב, אלא בגלל עצם העובדה שנאמרו על ידי יותר מנציג של מדינה אחת. אין אמנם כל חדש בכך שבין שכנינו יש מי שנוהגים להשתכר מהבלי הפה הסהרוריים של עצמם, אך כפי שראינו בעבר, הסכנה היא שפנטזיות הופכות אצלם לעיתים למעשים ולהחלטות פזיזות. זכורות ההצהרות המתרברבות של המרשל המצרי עמאר ערב מלחמת ששת הימים (ונראה שגם נסראללה לוקה במום הזה).
עצם העובדה שיש עדיין אישים ערבים - ולא סתם אישים, אלא נציגי מדינות בכירים - שחלומם הרטוב הוא לצאת למלחמה נגד ישראל, מעלה ספקות רציניים לגבי מחויבותם האמיתית לשלום. נובע מכך שייתכן כי כוונותיו האמיתיות של הצד הערבי, כולל הפלסטיני, בשיחות הישירות האלה הן להשיג ליד שולחן הדיונים את מה שלא הצליחו להשיג בעבר במלחמות ובטרור. הסוגיה הזאת בעצם כבר עלתה בזמנה בהקשר לאולטימטום המכונה משום מה "יוזמת השלום הערבית". גם לגבי היוזמה נאמר שאם ישראל לא תקבל מראש את כל התכתיבים הערביים - התוצאה תהיה חידוש המאבק, לשון אחר, חידוש האלימות.
בסיכומו של דבר, גם על רקע הדברים שלעיל, כפי הנראה כרגע, אין כל ודאות שהשיחות הישירות יניבו תוצאות חיוביות רבות, ובוודאי שלא בפרק הזמן הדמיוני של 24 חודשים.