בהתעסקותה הסיזיפית בפרטיהם ובדקדוקיהם של מה שנקרא כאן עכשיו "אירועי המשט", מזכירה מדינת ישראל את אותו חלמאי המחפש את המטבע האבוד שלו מתחת לפנס רחוב, רק משום שנוח לו יותר לחפש באור מאשר במקום החשוך אשר בו, בעצם, נשמט ממנו המטבע ואבד.
דברים לא טובים קרו בשנים האחרונות להתנהלותם של החברה הישראלית ושל מנהיגיה. משהו נשמט מאיתנו, משהו אבד, ומרוב חושך לא הצלחנו אפילו לראות מה בדיוק זה היה. ידענו שאיבדנו דבר מה בעיקר לפי צליל נפילתו על הארץ, וגם לפי הח?ס?ר שאנחנו חשים מאז: צה"ל אינו אותו צה"ל שהכרנו, ממשלה אחרי ממשלה מתקשה להתיר את עצמה מתסבוכות קודמותיה, ומדינת ישראל חזקה - אבל משדרת חולשה; מושיטה יד לשלום - אבל לא מקבלת בחזרה אפילו הזמנה לארוחת הערב של השגרירים הזרים באנקרה.
"אירועי המשט" הרי הם לא יותר מתקרית מצערת, שלומפרית למדי, שהיתה ונגמרה. בכל מדינה מתוקנת מתייחסים אל תקרית מסוג זה כאל טעות שלעולם חוזרת, וחוזרים לסדר היום כמה שיותר מהר. בייחוד כשסדר היום עמוס כמו אצלנו, שלא לומר מלא סכנות ברורות ומיידיות ועניינים שדורשים בירור דחוף וטיפול חירום. ישראל, לעומת זאת, מתבחבשת ללא הנח בסיפור ההיתקלות עם ספינת "פעילי השלום" - ולא משום שהיא סבורה שהסיפור הזה הוא הדבר הכי חשוב וחמור שעבר ועובר עלינו בתקופה האחרונה, אלא פשוט משום שזה מה שנמצא, כרגע, מתחת לפנס. למה לחפש את מקור חולשתנו בהסכמי אוסלו, בתוכנית ההתנתקות ובכל שאר המקומות החשוכים שבהם איבדנו את התבונה ואת כוח ההרתעה, אם אפשר לחפש באור, באירוע זניח שהעולם החליט לכוון אליו את כל הזרקורים האפשריים?
התנהלות קבועה ומביכה
מה שבכל זאת טוב זה שמתוך כל הטירקליזם הזה מבצבץ ונגלה הקרחון הגדול, האסוני, שתקרית המשט לא היתה אלא קצהו. אם עד עכשיו יכולנו להתעלם מן הקרחון הזה ולטייח את הבעיות האמיתיות, באים עכשיו דיוני הוועדה המצוינת ומכריחים אותנו לראות כיצד מתקבלות החלטות, עד כמה רעועה התקשורת בין הדרג המדיני לצה"ל, ומי מבין מנהיגינו אינו מסוגל להודות באחריותו האישית להחלטותיו.
הרבה יותר קל, למשל, לדרוש את שחרור גלעד שליט מאשר לבחון את שרשרת העיוותים והקלקולים שבעטיים איפשרו ממשלות ישראל לחמאס להשתלט על רצועת עזה ולהעלים לנו שם חייל; לדרוש הרס בתי מתנחלים בשם החוק מאשר לראות את התרשלות כל דרגי השלטון באכיפת חוקי הבנייה על ערבים בירושלים, בגליל ובעיקר בנגב; להצטרף לרחמים האופנתיים על ילדים של מהגרי עבודה בלתי חוקיים מאשר להודות בסבל שישראל גורמת יום יום, במדיניותה האווילית, הן לילדיהם של מגורשי גוש קטיף והן למאות אלפי ילדים פלשתינים, הנמקים בעוני וברעב ברצועת עזה הסגורה והמיואשת.
ההתנהלות המביכה, שהופגנה בתקרית המשט על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי השביעייה ובכירי הצבא, אינה מיוחדת לאותו יום אומלל שאלומת הפנס מאירה אותו כרגע. העיסוק המופרז באירועי המשט הוא שחושף אותה כעת, אבל זוהי התנהלותם הרגילה והקבועה של קברניטינו. ככה הם משיטים את מדינת ישראל בכל הימים.