לפי התכנון לא צפויות הפתעות. אמנם הרביעייה - הכוללת את ארה"ב - עומדת על סף פרסום הודעה החותרת להקים מדינה פלשתינית בתוך שנה בהתבסס על גבולות 67'; ואמנם אבו מאזן מתכוון להשתמש בפרסום זה כמו בשכפ"ץ מדיני כלפי התקפות החמאס ושובל תומכיו כאילו השיג התחייבות עולמית, ובכללה גם אמריקנית, שהמדינה הפלשתינית תקום לפני 2012; אך ישראל תמתין להודעה אמריקנית נפרדת כדי לפתוח בשיחות ישירות.
הודעה זו כבר מצויה בידה. תוכנה ידוע לשרי השביעייה. אם וושינגטון תדבק בנוסח זה של הטיוטה ולא תיסוג ולא תיטה אחור מן ההבנות - כי אז ישראל יכולה לחיות עם התוכן המוצע, ומבחינתה אין התניות לפתיחת המשא ומתן הישיר עם הפלשתינים.
הניסיון המזרח?תיכוני מלמד כי גם טקסים חגיגיים נותרים גלמודים. ועידת אנאפוליס, למשל. אך גם אם ההנחה היא שייפתח משא ומתן בין הצדדים, סיכוייו נראים אפילו בעיני אופטימיסטים כלוטים בערפל. המשא ומתן יעבור שני מבחנים קשים וקרובים:
ב?26 בספטמבר יעמוד בפני הזעזוע של סיום ההקפאה בהתנחלויות. אפילו אם לא ייאמר בעניין זה דבר מטעם ישראל, ובפועל ינסה אהוד ברק לנתב את אישורי הבנייה המתחדשת לגושי ההתיישבות בלבד, לא ברור כי הרוב בממשלה יוכל להשלים עם כך, ובעיקר לא מובטח שאבו מאזן ייאות להמשיך בהידברות כאילו דבר לא קרה.
אך התאריך הקובע הוא, כמובן, בנובמבר. אז ייווכחו הישראלים והפלשתינים אם התפנית בעמדת ברק אובאמה, שמגלה הבנה לתביעותיו של בנימין נתניהו, היתה רק תכסיס טקטי עד לסיום הבחירות לקונגרס בארצו, או שמדובר בשינוי יסודי בתפיסת הממשל האמריקני.
ביסודו של דבר יש לצדדים רק דרך אחת לשמר את השיחות ביניהם בלי לגלוש לעימות שאיש אינו רוצה בו: לבוא למשא ומתן עם צוותי עבודה. להגיע מוכנים עם מפות וטיעונים ומסמכים וניסוחים משפטיים ומדיניים. לא ברור אם הפלשתינים מוכנים לתן?וקח רציני או שבכוונתם להגיש תביעות אולטימטיביות, שדינן להידחות. אך גם מהצד הישראלי נראה כי משרד החוץ (וגורמים אחרים) עסוק בשביתת עובדים, ולא בכינון צוותי מומחים. זה עלול לגרום למשבר בגלל אובדן שליטה בהליך ההתנהלות בלי שהמנהיגים מתכוונים לכך.