חום יולי?אוגוסט הוא פרק זמן מעיק. ימים לוהטים וארוכים שמסתיימים בלילות לחים ומחניקים. בכל אלו אין כדי לעצור אפילו לרגע את העיסוק בסוגיית מעמדם של ילדי העובדים הזרים. בכל מדינה מתוקנת אחרת השאלה כלל לא עולה על הפרק. בסופו של דבר הסיפור הוא פשוט. מדינת ישראל היא מדינת חוק, ומדובר כאן באזרחי מדינות זרות אשר היגרו לישראל מטעמי שכר, ומשתמה תקופת השהייה החוקית נותרו כאן בניגוד לחוק, ואף הביאו ילדים, אשר עם כל הרגישות כלפיהם לא אמורים לחיות כאן.
ישראל נוהגת במקרה זה בנדיבות מופלגת ואף מסכימה להשאיר כאן 800 מתוך 1,200 ילדי העובדים הזרים - אבל בכל זאת ההחלטה מעוררת עוינות. אין ספק כי לא קל להורות על גירוש ילדים, אבל דומה כי סוגיית ילדי העובדים הזרים הפכה בעיני כמה טיפוסים צעקניים להזדמנות לחלץ את העצמות ולהפגין ברבים את עוצמתם המוסרית. ובקרב הזה כל הדרכים להשגת המטרה הן כשרות ומוצדקות, ובראשן ההיסטוריה היהודית בכללותה, והשואה בפרט.
דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא ברשת החברתית הפופולרית "פייסבוק", שם מגייסת "הקבוצה שמסייעת להסתיר את משפחות 400 הילדים המגורשים מישראל" מתנדבים שיציעו לאותם ילדים מגורשים מקלט. את קריאתם הם מסיימים בהצהרה כי ישמחו "להימנות עם חסידי אומות העולם". מי שהגדיל לעשות היה חבר הכנסת הנמרץ אילן גילאון, שהצהיר: "אני מוכן לפתוח את ביתי ולהסתיר ילדי עובדים זרים מפני משטרת ההגירה".
דברים אלו, מטרתם ברורה: לעורר את עולם האסוציאציות היהודי הקולקטיבי על מנת לגייס את דעת הקהל להתנגד באופן מוחשי למהלך הממשלתי. והרי מי מהיהודים הטובים, יושבי הארץ הזו, יחסוך מעצמו את הזכות להתנגד בגופו לקלגסים שחורי המדים, התרים בעליות גג ובמרתפים, אחר תינוקות שאמותיהם לוחצות אותם על החזה כדי להשתיק את קול בכיים?
ראשית, יש לתת את הדעת על המניפולציה הרגשית הזו, שמקורה בעיוות חמור של התפיסה ההיסטורית של אותם חברי קבוצה ותומכיהם. "סכנת" גירוש ילדי העובדים הזרים, עם כל הצער שבניתוק מסביבת מגוריהם, אינה משולה למציאות שבה חיו היהודים תחת הכיבוש הנאצי. שוטרי משטרת ההגירה אינם קציני אס.אס כמובן, ובארצות מוצאם של העובדים הזרים לא ממתינים להם תאי גזים או בורות ירי.
קורטוב של הכחשת שואה
אך מה שחמור בעצם הניסיון להפוך את ילדי העובדים הלא חוקיים הללו לחיקויים של אנה פרנק הוא שבגישה ובהקבלה האלו טמון יותר מקורטוב של הכחשת שואה ממש.
שהרי הגזירה השווה שנוקטים אותם "חסידי אומות עולם" פוטנציאליים בין המצב בשואה לבין המצב של ילדי העובדים הלא חוקיים לא רק מגמדת את הסיבות והנסיבות ההיסטוריות של השואה, אלא מצמצמת את המימד האנטישמי בנאציזם לכדי שאלה כלכלית גרידא. כלומר, היהודים היו בסך הכל "העובדים הזרים" של אירופה, ואלו, מצידם, שמחו להיפטר מהם בשם הצלת הכלכלה המקומית.
על כן, כרגע יש שני רבדים לוויכוח בנוגע לילדי העובדים הזרים. הוויכוח הוא בין מצדדי שלטון החוק וההיגיון - האם ישראל תפתח את שעריה לכל מסכני העולם? האם זו מטרת קיומה? - לבין אלו שהחוק במקרים מסוימים אינו חשוב להם.
אבל בכל מקרה טוב יעשו מתנגדי המהלך להשבת משפחות העובדים הזרים לארצות מוצאן אם יתנערו מאותם צדקנים שבשם הרצון לגירוי עצמי של בולטות המוסר מוכנים לעוות את ההיסטוריה, ולבצע מניפולציות פרובוקטיביות שפוגעות בסופו של דבר בקורבנות השואה ומבזות את זכרם.