פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה עזבתי את מפלגת העבודה

      אחרי שנים שנתן את קולו ותמיכתו למפלגת העבודה, אסף פרץ מתכנן לתת צ'אנס למרצ. כי אם אין מי שיכול להגדיר את ההבדלים בין קדימה לעבודה, אז צריך מפלגה שתייצר, לשם שינוי, קול צלול ובהיר

      מפלגת העבודה מתה. לא צריך אותי בשביל להתעדכן בחדשה המרעישה. מספיק רק להציץ בכל המוניטורים הפוליטיים בשביל לראות שמפלגת העבודה אינה מייצרת אלא קו ישר אחד וצליל ניתוק מונוטוני.

      מיום שעמדתי על דעתי הפוליטית, מפלגת העבודה הייתה לי בית. מפלגה סוציאל דמוקרטית (עאלק), מפלגת שלטון (עאלק), עם שדרת הנהגה סבירה יחסית להיצע הפוליטי הישראלי המביך. שבויה במנגנוני מפא"י הישנים, המשיכה מפלגת העבודה להתנהל כמפלגת שלטון גם כשהתדרדרה אל סף מחוזות המנדטים החד-ספרתיים. תאוות השלטון הבלתי מרוסנת, הישיבה המתמדת בממשלה, כל ממשלה, אובדן הדרך האידיאולוגית וחוסר היכולת להציב סדר יום, נגסו נתחים הולכים וגדלים ממאגר המצביעים המידלדל גם כך של המפלגה. מפלגה שנמצאת כל הזמן בממשלה- לא נמצאת ברחוב. היא לא מנסה לקרוץ לקהלים אחרים ולא מנסה להתחדש, להיות נועזת או יצירתית.

      שתי סיבות פרוזאיות השאירו אותי חבר מפלגת העבודה ומוסדותיה, הרבה מעבר לזמן שהגיע לה: הראשונה - לא עוזבים מפלגה. בדומה לאהדה לקבוצת כדורגל, זה דבר שמאוד קשה לנמק אותו. גם האופטימיות חסרת התקנה המאפיינת אותי, גרמה לי להאמין שהדרך הכי נכונה לשינוי היא מבפנים. תמים, לא הערכתי נכון את השליטה המוחלטת של פקידי המפלגה ונבחריה לעשות בתקנון ובחוקים ככל העולה על רוחם. את הסיבה השנייה הזכרתי למעלה. תמיד האמנתי במפלגות שיש להן שאיפה ויכולת להגיע לשלטון. אך לא האמנתי במפלגות קטנות. סברתי, כי רק מפלגה גדולה יכולה להביא לשינוי, בעיקר כי היא מסוגלת לסחוף אחריה ציבור גדול ולמנף אותו. ואולם, התנפצות המערכת הפוליטית בישראל, היווצרותה של "קדימה" יש מאין והיטשטשות האג'נדות המוחלטת, הביאו אותי כמעט אל הקצה השני.

      הצעירים בורחים מהפוליטיקה

      אם אין מי שבאמת יכול להגדיר בחדות את ההבדלים בין "קדימה" למפלגת העבודה, אם כל איש פוליטי יכול למצוא את עצמו כמעט בכל מפלגה, ואם השיח הפוליטי כולו הפך לשיח ציני של אינטרסים צרים אז צריך משהו אחר. אז צריך מפלגה שתנסה לייצר קול צלול ובהיר. מניסיוני, אחד הדברים שמרחיקים אנשים צעירים וטובים מלהשתתף במשחק הפוליטי זו עמימות. בהקשר זה, אני עדיין זוכר את הטעם הרע שנשאר בי אחרי שצפיתי בקמפיין ה"כן – ולא" של ספי ריבלין ו"הליכוד" נגד שמעון פרס בבחירות '84. ברור לגמרי כי פוליטיקה היא אמנות הפשרה. אבל פשרה יכולה לבוא רק מתוך מקום אשר מציב אג'נדה ברורה. מרחבי העמימות טובים לפוליטיקאים וגרועים לאזרחים.

      הבריחה של צעירים מהפוליטיקה מדאיגה. אין לנו, כמי שרוצים לשמור על חברה אזרחית שפויה, את הפריבילגיה לכך. מדינת ישראל מקצינה ומתחרדת והבריחה מפוליטיקה משאירה את המגרש לקבוצות מאורגנות היטב בלבד. ומי הקבוצה שלנו? על מי אנחנו יכולים להסתכל היום ולומר: "הם מייצגים אותי". מייצגים אותי באמת. מקדמים את הדברים שחשובים לי. דואגים לילד שלי שהולך למערכת החינוך, מטפלים בסבתא שלי שמאושפזת במערכת הבריאות. דואגים שהחבר ההומו שלי יוכל לאמץ ילד בלי שיטרטרו אותו חודשים או שנים בוועדות בירוקרטיות.

      הסכסוך עם הפלסטינים לא באמת חשוב

      אני חושב שמרצ יכולה להיות זו שתייצג אותי. אני חושב שמרצ היא היחידה שיכולה להציב את האג'נדה הברורה והצלולה שכל כך חסרה. בשביל זה היא צריכה להתחדש: היא חייבת לחלץ מהמקום האשכנזי והאליטיסטי איתו היא מזוהה. היא חייבת למצוא את הדרך אל הלבבות שהיא אף פעם לא כבשה או ניסתה לכבוש. היא חייבת לצאת מתל אביב. לשכונות. לפריפריה. לצפון ולדרום. ועל אף שנכון שעשתה זאת בעבר, אולי יותר מכל מפלגה אחרת, זה עדיין לא נצרב ונצבר. היא חייבת להיות בהירה מאוד. היא חייבת לנטוש, או לפחות להוריד את המינון, של ההתעסקות בשיח הסכסוך הישראלי – פלסטיני. הוא לא באמת חשוב. פרט לקיצוניים מכאן ומשם – הפיתרון, פחות או יותר, ברור. עד שיגיע, יש כאן חיים שלמים של אזרחים שצריך לטפל בהם. סוגיות של דת ומדינה, זכויות מיעוט, איכות סביבה, חינוך, תקשורת, הריכוזיות במשק, דיור בר השגה לצעירים, עיתונות חופשית. כמעט בכל מקום שנוגעים יש רקב.

      מרצ יכולה וצריכה להוביל את המחנה שלנו. הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות הפכו לכיכר העיר החדשה. יש שם המון אנשים עם תודעה פוליטית מפותחת, רעיונות מבריקים ויכולת עשייה נהדרת.חובתה של מרצ להגיע ולגעת באנשים הללו, ולהעביר אותם מהמרחב הווירטואלי לעולם האמיתי.

      אני מסרב להתייאש ונותן למרצ צ'אנס. אין לי פריבילגיה אחרת.


      * הכותב כיהן בעבר כמנכ"ל איגוד הבמאים והתסריטאים.