עד מתי החברה בישראל תמשיך להתבצר בשקר ובדמגוגיה, שהיא מייצרת לעצמה? עד מתי המדינה והחברה יסמכו על עיתונאים וכלי תקשורת, שלא מפרידים בין דובר צה"ל לבין היושר המקצועי שלהם? איך יכולה חברה להסתפק במספר זעום של עיתונאים, שלא מאבדים את מוסריותם ואת שפיותם כשהם נתקלים באזרח ערבי, שאינו מפחד מעריצות ומשנאת הרוב? המשט לעזה שבו לקחתי חלק הוא התשובה לאותם עיתונאים מטומטמים, מיתממים, שטחיים ואטומים, שפעם נקראו "מצפון החברה".
בשבוע האחרון "העיתונות החוקרת" תפסה חברת הכנסת "על חם", והפכה קטעי וידאו טריוויאליים ושגרתיים, גם אם ערוכים ומצונזרים בקפידה, ל"תמונות מפלילות". כך, למשל, עיתונאי מכובד מתאר אישה שמסתגרת בעצמה למראה גופה ירויה כ"אחרונת העבריינים".
האם כשמראים קבוצה של אנשים המגנים על עצמם כנגד פלישה תוקפנית באמצעות אלות, ועומדים שתי קומות מעליי, זו הוכחה לכך ש"זועבי ידעה על ההתארגנות"? האם כשאני מתרגמת לחיילים את רצונם של הפצועים לא להתפנות לבתי חולים במדינה, ששלחה את חייליה להרוג אותם, זו הוכחה לכך שחברת הכנסת "מנעה טיפול רפואי מפצועים"?
לאיפה נעלמו הקטעים המתועדים שבהם רואים חיילים מסרבים להעניק טיפול רפואי לשני פצועים קשה, שלבסוף נפטרו? איפה "הסרטון" שמראה את קצין הצבא ניגש אליי ומבקש את עזרתי, ואני בתגובה צועקת לעברו ש"הלוואי שביקשת את עזרתי לפני שהרגת. הלוואי שניגשת אליי לפני כן והיינו חוסכים חיי אדם. אני אעזור לפצועים ולפעילים האלה שאותם אתם לא מהססים להרוג". איפה התמונות "המפלילות" האלה?
אל תפספס
למה לחיילים היו תמונות שלי?
איפה היא אותה עיתונות חוקרת, שבמקום להתמקד במודיעין ש"כשל", תערוך תחקיר מעמיק על העובדה שתשעה בני אדם נהרגו, רובם מאש חיה בפלג גופם העליון, לרבות בראש ובגב, ושהצבא מגדיר "רבי הטרוריסטים"? איפה היא אותה עיתונות מפוארת, שתשאל למה בידי החיילים היו תמונות של השייח' ראאד סלאח ושלי ומהי הכוונה שעמדה מאחורי זה? האם מותר לנו להרהר, במקום העיתונאים שלא עושים את עבודתם, אם היתה כוונה לפגוע בשנינו, או לחילופין, לא לפגוע בנו אבל כן באחרים?
איפה היא אותה עיתונות חוקרת, שתעמת אותי באומץ על משמעות התפקיד שמילאתי על סיפונה של המרמרה? שתשאל, תהרהר, תחשוב מה קרה בחמש השעות בין 07:00 ל-12:00, שבהן הפעילים רוכזו במקום אחד והחיילים חיפשו על הספינה נשק, אבל לשווא? השעות שביקשתי עזרה עבור זה שאיבד את משקפיו, זו שמחפשת את החלב לבנה ופעיל אחר שמבקש להתפלל. יש תמונות. הכל תועד. אף עיתונאי לא חיפש אותן.
מנעתי הטרדה מינית של הפעילות
מודה באשמה: הפרעתי לחיילים להרביץ ולהטריד מינית. כן, אני מודה שצעקתי על חייל שניסה לאיים על אחד הפעילים ברובה שלו. ממעמקי ליבי צעקתי "אל תאיים". הוא שתק והוריד את הרובה. הפרעתי לחיילים, כדי שלא יעזו להרביץ לאנשים שהיו בקרבתי. כן הפרעתי, תודה לאל, לחיילים כי ידעתי שהם ממתינים שאצא מהחדר שבו שהה אוסמה קשוע, אחד הפעילים שהתווכח עם החיילים מבלי לפחד, כדי שהם יוכלו להרביץ לו. כן, הפרעתי לחיילים, כדי שלא יעזו להעיר הערות סקססטיות כלפי הפעילות, בעוד שהם לא ידעו שהיו אחרות מלבדי שידעו עברית. אותם חיילים גיבורים אמרו "בא לך עליה..תעקוב אחריה (לשירותים)". נכון שלא שמעתי בעצמי, אבל אחרות שמעו.
למי אני צריכה להוכיח שדאגתי לפצועים ולשאר החטופים? לצבא, שנתן לשני פצועים לדמם למוות, או למדינה ששלחה את החיילים ושנתנה הוראה להרוג "טרוריסטים"? או אולי לחברה שמתגייסת ותומכת ללא עוררין בהרג חפים בפשע, או אולי לאותה עיתונות חוקרת שנחה דעתה מכל מה שמסביב ומתמקדת ברחמיה של חברת הכנסת זועבי?
חלק מ"עמיתיי" בכנסת דרשו שאחקר בוועדת טירקל. תודה, אבל את עדותי המלאה אשאיר לפורום בינלאומי שיחקור את האמת. את טירקל נשאיר לעורכי הסרטונים, למצנזרים ולמגלגלי האחריות. בינתיים אדרוש שוב, תראו את כל התמונות!
* הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת בל"ד.