במהומת הימים האחרונים השתרבבה ידיעה שספק אם הופיעה במקומות רבים פרט ל"ישראל היום": בראיון לעורכי העיתונים החשובים במצרים התייחס ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לתנאיה של ישראל לסיום הסכסוך, שבראשם הכרה פלסטינית ברורה במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. על פי הידיעה, אבו מאזן אמר כי "לעולם לא יכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי".
הידיעה הזאת היתה ראויה לפתוח את כל מהדורות החדשות במקום הדשדוש השגרתי הרגיל בפוליטיקה הפנימית. אזרחי ישראל רגילים לקריאות נרגשות לחידוש המו"מ עם הפלסטינים, לגינויים את ממשלת ישראל שאינה מעוניינת באמת בשלום ולשאר ירקות אופוזיציוניים ידועים. אבל דבריו של אבו מאזן הם העיקר והלב של הסיפור כאן: הערבים בכלל, והפלסטינים כזרוע המבצעת שלהם, מעולם לא הכירו בזכותם של היהודים על ארצם.
שאר הדיבורים הם מסך עשן שנועד לסמא את עיני הבריות מלראות נכוחה את האמת. כדאי לחזור על כך שוב: מבחינת הפלסטינים, אין ליהודים זכות להתיישב כאן. זאת עמדת פתח ה"חילוני", ועוד לא הגענו לחמאס, שבאמנתו קבע באופן ישיר שאין טעם במו"מ עם ישראל, שכן לדידם, כל הארץ הזאת היא אדמת הקדש (ואקף) מוסלמית.
לאור התובנה הזאת, אפשר להתייחס בהתאם לטרוניותיו של אבו מאזן בדבר הלחצים האדירים המופעלים עליו להיכנס לשיחות ישירות עם ישראל. על מה ישוחח אם העיקר אינו מקובל עליו, ומדוע ישראל תסכים לדרישות נוספות, אם את העיקר היא מעולם לא קיבלה?
לא מזמן הופיע אבו מאזן בפני מנהיגים יהודים בארה"ב, ושם הכריז במתינות (כך לפחות דווח) כי "לעולם לא אשלול את זכות העם היהודי על ארץ ישראל; זה מופיע בקוראן".
גם היוזמה הסעודית חסרה
אז למי להאמין? למה שאמר ליהודי ארה"ב - מעבר לרצון למצוא חן בעיניהם במסורת הדיבור הכפול מימי ערפאת (נופת צופים באנגלית ודם ואש בערבית), כלומר שהוא יודע שהקשר של העם היהודי לארצו חזק מאות מונים מהקשר של הפלסטינים לאותם חבלי ארץ - או למה שאמר בראיון האחרון. מנגד, זה בדיוק העניין - הוא מבין את המשמעות המכרעת להכרה בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי.
הכרה עקרונית בזכותו של העם היהודי על הארץ היא משמעותית, כי זו גם הכרה בזכותו להילחם כדי לממש זכות זאת, למשל מלחמת 1948 היתה צודקת, וכן הלאה. מכאן גם שזכותו של העם היהודי להגנה עצמית אינה מקבילה מעוותת לטרור הערבי, כפי שמוצאים לא אחת בשיח הליברלי המערבי וכמובן בשיח הערבי המוסלמי. הכרה בזכותם של היהודים שומטת את הבסיס מ"זכות השיבה" של המוני פליטים לישראל, שאינה אלא חיסולה של ישראל באמצעות שיח הומני כביכול. אבו מאזן לא יכול לוותר על המיתוס המכונן של הקולקטיב שהוא מתיימר לעמוד בראשו (מתיימר, כי היכן עזה וחמאס בסיפור הזה?).
גם יוזמת השלום הסעודית שרבים מנופפים בה אינה מכירה בזכותו של העם היהודי על ארצו. אי אפשר להיכנס לשוחח על ההמשך אם הבסיס אינו קיים. הממשלה הנוכחית הרחיקה למחוזות דמיוניים בכל הקשור לצעדים בוני אמון כלפי הפלסטינים: קבלת עקרון "שתי מדינות לשני עמים", הסרת מחסומים תוך כדי סיכון ישראלים, הקפאה בהתנחלויות ובירושלים - אך הפלסטינים מצידם רק הערימו תנאים נוספים.
האמת היא שקשה לדרוש מהפלסטינים לשנות את עקרונות היסוד שלהם, אם בתוך החברה הישראלית קיימים גורמים - וחלקם בעלי השפעה גדולה בתחומים רבים - המבקשים להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", כלומר לבטל את המעמד העדיף שיש לעם היהודי במדינתו היחידה ולפתוח את הסיפור ההיסטורי מההתחלה, מה שאומר קץ מדינת היהודים. בנימין נתניהו חייב להמשיך ולהעמיד את העיקרון הזה כתנאי בסיס למו"מ לשלום. זה נייר הלקמוס לבחינת כנות כוונותיו של הצד השני ושל פטרוניו בעולם הערבי. לא ההימנעות משיחות ישירות תשיב לאזור את רוחות המלחמה, אלא דווקא נסיגה מהקו האדום החיוני הזה, של עמידה עקרונית על הכרה בישראל כמדינת העם היהודי.