בחסות השואה: הצבועים מחביאים את ילדי הזרים

חסידי אומות העולם עדיין חיים ביננו, בקרבנו. אם לא הם, אז המקבילים שלהם בשנת 2010. זה המודל שקבוצת ישראלים, שהחליטה לצאת נגד החלטת הממשלה לגרש חלק מהעובדים הזרים השוהים בישראל בצורה לא חוקית, הציבה לנגד עיניה, וכך היא מבקשת שנתייחס אליה.

קרוב ל-2,000 איש הצטרפו בימים האחרונים למי שמכנים עצמם "הקבוצה שמסייעת להסתיר את משפחות 400 הילדים המגורשים מישראל". את חברי הקבוצה הזו אפשר להאשים בהרבה דברים, אבל בעוד שטעם טוב לא יהיה אחד מהם, הצביעות דווקא תככב ברשימה. בדף הפייסבוק שלהם מתנוססת אחת מתמונות השואה המוכרות ביותר בעולם, התמונה שבה צולם בשנת 1943 ילד יהודי מוקף בחיילים נאצים, מרים את ידיו ביציאה מבונקר בגטו וורשה. גרפיקאי מוכשר הפך את התמונה הנודעת הזו ללוגו מעוצב לחברים החדשים. אכן אילן גבוה להיתלות בו, בעודך מנהל קרב ציבורי נגד אכיפת החוק.

בעיית מהגרי העבודה אינה ייחודית לישראל ומאתגרת מדינות מערביות רבות בשנים האחרונות. הישראלים, או לייתר דיוק היהודים בישראל, אינם רוצים לעבוד קשה מדי בסיעוד, בבניין, בחקלאות או בניקיון. אם מאז 1967 היו אלה הפלסטינים שהסכימו לעשות אותן עבודות תמורת שכר עבדים, הרי שמאז האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ, כבר אי אפשר לסמוך על כך שאחמד יסכים לערבב את הטיח, לקבל כמה גרושים, לסתום את הפה ולא לחלום על מדינה משלו, או שימשיך להתפשר על כבודו העצמי. וכך, תוך זמן קצר החליפה ממשלת רבין השנייה את העבודה הערבית בעובדים מלוכסני עיניים, שכבשו את חממות הערבה בקטיף הפלפלים, החליפו חיתולים לסבא וסבתא, ניקו את הבתים בסביון ועשו טיח ומרצפות במיומנות אסיאתית.

אם לרגע היה נדמה למישהו שמאות אלפי המובטלים בישראל יאלצו סוף סוף לצאת לעבוד, הרי שאפשר לנשום לרווחה. כל עוד ישנם גברים אפריקנים חסונים ורעבים ללחם, אף מובטל ישראלי לא יאלץ לקום מהכיסא בבית הקפה, להניח את העיתון ולפרנס את משפחתו בכבוד.

הורים ישראלים שטסים לארצות הברית עם ילד כדי לעבוד בה, מבלי שיש להם אישור עבודה, יכולים לספר עד מחר שמושיקו הקטן אוהב המבורגר וגם תיכנן להתנדב למארינס. זה לא יעזור להם בדרך לגירוש לכל החיים מארצו של הדוד סם. הגירת עבודה אינה מקבילה או דומה לפליטות. מדובר במאות אלפי עובדים, שבחרו לנסוע לישראל במטרה לשלוח כסף הביתה ולאפשר חיים טובים יותר למשפחות שנותרו מאחור. אם מישהו מהם התאהב בנופי הארץ ובמורשת העם היהודי, הוא מוזמן להתגייר. אני לא מצפה להפוך לאזרח אמריקני אם אני יודע מי זה ברק אובמה, ככה אף אחד לא יכול לצפות לקבל תעודת זהות כחולה, אם הוא יודע מי זו שרית חדד.

כתבתי על כך בעבר (ר' קישור), ואני טוען זאת גם היום: הקואליציה נגד גירוש מהגרי העבודה היא מהדוחות שהמציאות הישראלית הצליחה ליצור. היא מאגדת מיליונרים מכפר שמריהו, שנקשרו לאופר הקולומביאנית, פוליטיקאים פופוליסטים ופעילי זכויות אדם, שהתאחדו כדי לשמור את האבסורד בשוק התעסוקה המקומי. הם שהופכים את ישראל למדינת כל מובטליה.

מאות אלפי אנשים מקבלים דמי אבטלה והבטחת הכנסה בעוד ייבוא אינטנסיבי של עובדים זרים, שהופכים עוד ועוד קבלנים וחקלאים לקצת יותר עשירים, נמשך.

העובדה שהפעילים בעד מהגרי עבודה לא חוקיים נהנים לייצר זיקה בין השואה לבין החלטת הממשלה - מקוממת. היא מקוממת לא רק בגלל הניצול הציני של רגשות הציבור, אלא משום שאין כל קשר בין המשל לבין הנמשל. מהגרי עבודה לא חוקיים הם עבריינים לכל דבר ועניין, ועליהם להיות על המטוס בדרך הביתה חמש דקות אחרי שאשרת העבודה שלהם פגה. המעשה ההומני הראוי הוא לפצות כל ילד שנולד בישראל בסכום כסף מסוים, להעלות את ההורים על מטוס ולוודא שהמטוס חוזר ריק ללא עובדים זרים נוספים. עבודה עברית היא לא רק ערך ציוני נעלה, אלא דרך עם חשיבות כלכלית וחברתית מדרגה ראשונה. מי שרוצה להחביא עבריינים בביתו מוזמן לעשות זאת. לא תואר חסיד אומות העולם יחכה לו, אבל הכינוי אידיוט דווקא כן.