הכנסת יצאה לחופשת מחלה

טוב עשתה הכנסת שיצאה לפגרה. אף שאיש עמל אנוכי, הסבור שפגרותיה של הכנסת תכופות וארוכות, על היציאה האחרונה, אני נושם לרווחה ואין הדברים קשורים כלל ועיקר לאוגוסט המהביל או לאפשרות שכנראה לא תתרחש, שקצב פעילותי יצטמצם.

יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, אמר לאחרונה "שיש בכנסת מספר ח"כים שמוציאים לישראל שם של מדינת אפרטהייד". ריבלין, חרותניק מערש הולדתו וליברל בנשמתו, יודע את אשר הוא סח. ממרום מושבו כיו"ר בית המחוקקים וכמי שנדרש למשול ולאפשר שיח, הוא רואה את המראות, שומע את הקולות ומעשי ידיו ואמונותיו טובעים בקקפוניה אלימה ומתלהמת. אלה זה מכבר אינם עולים בקנה אחד עם תרבות פרלמנטרית סבירה, פתוחה וטולרנטית. כאשר תחת התגוששות רעיונית ראויה, מנומקת, מכובדת ומכבדת, תופסת הדה-לגיטימציה העמוקה של הנבחרים הערבים מקום מרכזי, והופכת למהות הדיונים, הרי שהבית מאבד טעמו, את ייעודו ומתרחק מערכיו המכוננים. הכרחי לעצור ולשאול אנא אנו צועדים?

אודה ולא אבוש, לא נעים עוד לשרת בכנסת ישראל, ומי שסבור שתחושת המחנק מקורה בפוזיציה הפוליטית של הדובר – טועה. כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו ומבין שכל חלופותיה אסוניות, צריך להתחיל לנוע באי נוחות גוברת.

הנה אפוא דוגמה טרייה לפוטש אולטרא פטריוטי ואנטי פרלמנטרי: כאשר ח"כ כרמל שאמה ומחזיק מחרה אחריו, יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ אופיר אקוניס, טוענים כנגד יוצר ישראלי-ערבי, שנבחר לייצג את ישראל ביוקרתיות שבתחרויות – האוסקר (על סרטו עג'מי) – שדבריו היו בבחינת פיגוע טרור, הם מצמצמים באחת את גבולות השיח הדמוקרטי עד שהם ממירים אותו בקומיסריות ממש.

גם אני לא חשתי נחת עם דברי היוצר בטקס, אז מה? מדובר באזרח ישראלי, יוצר, שעשה סרט איכותי וביום חגו ביטא את ניכורו לחברה הישראלית ואמר שהוא אינו מייצג אותה. לא נעים. הייתי שמח לו הוא היה מוצא דרך מושכלת ומורכבת לבטא הן את ניכורו והן את ההזדמנות שהמציאות המסובכת זימנה לו ולנו. זה לא קרה. האם היה בדבריו משום פיגוע טרור – מעשי ומטאפורי – מה פתאום. מבוכה שמוטב לחיות עימה. בכל מקרה, מה בין יוצר ערבי שמסרב לייצג את מדינת ישראל – לפיגוע טרור?

עוד הוסיף ח"כ אקוניס ואמר כי: "מדינה מתוקנת ונורמלית לא מסבסדת אמנות שתוקפת אותה". האם כנסת ישראל מעוניינת לרתום מעתה ואילך את כל תרבות היצירה הישראלית לטובת תועמלנות, סרטי פולחן על המכורה, האם היוצרים הישראלים צריכים להיות שלוחה של לע"מ ואולי של משרד ההסברה?

בכנסת נמצאים ח"כים שבמסלולם המטאורי פסחו על שיעורי האזרחות, מגילת העצמאות, תולדות הדמוקרטיה הישראלית ולימוד, ולו צנוע, מניסיון עמים אחרים במאה השנים האחרונות. אולי מוטב להתחיל מבראשית, אולי זו הכפפה שעל יו"ר הכנסת להרים.

להסביר לח"כ אנסטסיה מיכאלי, למשל, שהח"כים הערבים יושבים בבית המחוקקים בזכות ולא בחסד, והדרך לחלוק על ח"כ זועבי אינה עוברת דרך הסתערות אלימה על הדוכן בו היא נושאת דברים ואף לא בכינויי גנאי בנוסח ח"כ זובי (שפלטה ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ מ"קדימה"). מה כל כך מסובך להכין דיון, לגייס טיעונים, טענות והנמקות, ולשאת אותם. והיה והטיעון חלש – אזי מגבירים את הקול או שחוזרים עליו, אבל בכל מקרה את הידיים שומרים בכיסים המחויטים.

למה מחלוקת פוליטית טעונה ככל שתהיה גולשת לקטטות שיכורים? הכרסום העצום בדמוקרטיה, הדימוי הירוד של בית המחוקקים, הבוז שהציבור רוחש לכנסת – הכל פועל יוצא של הנראות ואנו נראים על הפנים.

השוליות המחריפה של האזרחים הערבים ונבחריהם, הדרתם והשתקתם, אינם כל הסיפור על קריסת הפרלמנטריזם הישראלי. זהו בסה"כ הפרומו. צימצום המרחב הדמוקרטי, השתקת השיח וקריסתו, היא היא הסכנה. הימין האנטי-דמוקרטי הופך את הח"כים הערבים למשיסה, אולם ספק אם הם מטרתו. הרי שרון, כן, כן, אריאל שרון, כונה למכביר בוגד, ואולמרט ורבין המנוח ששילם בחייו על תעוזתו המדינית. כולם דמויות מהזרם המרכזי ואף ימינה. ללמדנו שהדמוקרטיה על המוקד ולאו דווקא זועבי ועמיתיה.

כנסות ישראל לדורותיהן ידעו התגוששויות רעיוניות עזות, סוערות, טעונות ואף הכרעות קשות כשאול. מקארתיזם בוטה, אלימות ודה לגיטימציה שיטתית של נבחרים, לא היו חלק מהרפרטואר. הדמוקרטיה הישראלית איננה דבר מובן מאליו כלל ועיקר והיא איננה שוכנת לבטח. כיום אולי פחות מאי פעם.

הכנסת איננה אמנם האקדמיה של סוקרטס, ובכל זאת, אם לא תשים על עצמה רסנים, בלמים ובעיקר תפנים שכל יושביה בדין יושבים בה – לא תהיה עוד כנסת ישראל.