בעולם התיאטרון המסחרי מקובל לערוך אודישן לשם ליהוק התפקיד הראשי בכל הפקה חדשה. האודישן הוא מין ראיון שנועד לבדיקת כישוריו של כל מועמד כדי לעמוד על מידת התאמתו כזמר, כשחקן או כרקדן לתפקיד המיוחל שאותו צריך ללהק. לבסוף גם מקיימים עם כל מועמד שיחה קצרה כדי לתהות על מידת האינטליגנציה שלו, ולוודא שאין לך עניין עם אידיוט מאומן היטב שלמד כמה תנועות, כמה שירים ומונולוג אחד או שניים.
מוסד האודישן מבוסס על כך שהתיאטרון המסחרי לא מחזיק להקה שאת שחקניה הוא מטפח ואת תכונותיהם הוא מכיר במשך שנות עבודה רבות. התיאטרון המסחרי פועל בכרך שבו מסתובבים מאות שחקנים אנונימיים מובטלים, או מובטלים למחצה, שנפשם יוצאת לעלות על במה ולזכות בחשיפה ובהכרה שיביאו להם, במקרה הטוב, עוד ועוד תפקידים במקצוע הקשה וכפוי התודה הזה. לכן האודישן קריטי.
בתיאטרון הרפרטוארי האמנותי, שבו פועלת להקת שחקנים המוכרים היטב להנהלה, לא נהוג לערוך אודישנים לתפקידים ראשיים בהפקות חדשות. המנהל האמנותי מכיר היטב את שחקני הלהקה, וכשהוא מעלה הפקה חדשה הוא יודע היטב מי מתאים לאיזה תפקיד. הוא אינו נזקק לאודישן כדי לברר מי מחברי הלהקה מתאים ביותר לתפקיד המלט.
אלופי הצבא אינם חבורה של טיפוסים אנונימיים מובטלים או מובטלים למחצה שמסתובבים בסמטאות החשוכות של מחנות הצבא. הם פועלים בצבא במשך שנים. שר הביטחון לא אמור לפעול כמנהל תיאטרון מסחרי - הוא אמור לדעת ולהכיר את תכונות המפקדים הבכירים.
מה דורש שר הביטחון באודישן?
שר הביטחון, במיוחד בישראל, מכיר היטב את אלופי הצבא, על כישוריהם ותכונותיהם, ואת התאמתו של כל אחד מהם לתפקיד הרמטכ"ל, בהקשר למה שהתפקיד הזה תובע בארבע השנים הקרובות. לכן לא ברור למה צריך להכניס את צמרת הצבא לתזזית של אודישן לפני כל מינוי רמטכ"ל חדש.
ובכלל, מה דורש מהם שר הביטחון כשהם נכנסים לאודישן בלשכתו? הרי יש להניח שהוא לא דורש מהם שיפצחו בשיר "מה יפית", וגם אינו מבקש מהם שיפזזו ויכרכרו לפניו את ריקוד החיזור של הטווס לפני נקבותיו. ומן הסתם הוא גם לא תובע מהם שידקלמו באוזניו פרקים נבחרים מהאסטרטגיה של הגישה העקיפה של לידל הארט. אז מה הם כבר מחדשים לו שם, לשר הביטחון, באודישנים שהוא עושה להם?
אילו תכונות נסתרות שלהם או אילו תפיסות טקטיות ואסטרטגיות סודיות, שלא היו ידועות לו, הם חושפים שם לפניו כדי שיבחר בהם לתפקיד המיוחל? הלא שר ביטחון מיומן יודע את נפש אלופיו יותר טוב משצדיק יודע את נפש בהמתו.
אבל מנהג האודישן לאלופים בכל זאת מגלה משהו חדש. בעידן התחרות הפרועה והדורסנית, שאליו הידרדרה תרבות החיים שלנו, מתברר לאיזה שפל מדרגה של שאפתנות אישית עלולים להידרדר נועלי הנעליים הגבוהות שמהלכים בין עמיתיהם האלופים כמו במאורת נחשים, כפי שהתבטא אחד מהם בעבר הלא רחוק.
התפקיד לא מיוחל בזכות עצמו
כשאתה רואה את התחרות הפרועה של תפוס?ככל?יכולתך, כמו גם את המכות מתחת לחגורה שאחדים ממושאי האודישנים לא בוחלים בהם, נדמה שתפקיד הרמטכ"ל נעשה כה מיוחל לא רק בזכות עצמו. כלומר, אולי הוא כל כך מיוחל בזכות הפיכתו לקרש קפיצה יעיל למה שהוא מציע בשלב הבא אחריו - כרטיס כניסה למועדון המועמדים לתפקיד שר או ראש ממשלה. או, למצער, כמניה בטוחה להצטרפות למועדון המיליונרים בזכות ג'וב מרופד ומפנק בסקטור הפרטי עם סיום התפקיד הצבאי הבכיר ביותר.
כשרואים את התמונה העגומה הזאת, מתעוררים געגועים לימים שבהם אנשים התביישו להידחף בתור למשרת שר או רמטכ"ל, וחיכו לדין התנועה שיטיל עליהם תפקיד זה או אחר בלי יחצנים, בלי שתדלנים ובלי תככנים.