הציונות הדתית איבדה מנהיג

ערב ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, איבדה הציונות הדתית מנהיג. לא המלצת המשטרה להעמיד לדין את הרב מוטי אלון הכריעה את המאזניים המיטלטלים בין אמון למיאוס, בין סימני השאלה לסימני הקריאה, אלא העובדה שהתגלתה כעת לכל: יש נפגעים, יש מתלוננים, יש להם שמות.

לא מדובר כאן, כפי שקיוו תומכי הרב, במאבק על ההנהגה או בקנאה שהעבירה רבנים אחרים על דעתם. מדובר בסיפור אמיתי, כואב ושברירי. סינדרלה של הלילה היא לכלוכית של הבוקר, ולהפך. גם אם הקהל הדתי אינו רוכש ולו בדל אמון ברשויות החוק והחקירה, ומגחך לנוכח הצהרה על "תשתית ראייתית" כנגד מאן דהו - הודעת המשטרה מאמש היתה מסמר נוסף בארון שאליו הוכנס הרב אלון. ארון שממנו הוא כבר לא יוכל לצאת.

עורך דינו של הרב טוען שבדיקה מעמיקה של המשטרה תוכיח כי הרב לא ביצע כל עבירה. לאילו עבירות הוא מתכוון - עבירה פלילית על חוקי המדינה או עבירה רוחנית על חוקי התורה? הרי גם אם היה מדובר במעשים בהסכמה, בין גברים בגירים, היתה מתחוללת סערה מגזרית שהיתה הופכת את הספינה אל תוך המצולות. וכאן אלו חשדות חמורים הנוגעים בפלילים: לכאורה מעשים בכוח, בקטינים, תוך כדי ניצול מרות, סמכות, בלבול ותלות. אלה הופכים באחת את אוניית הדגל של הציונות הדתית לקליפת אגוז בים.

נתיבות חייו של הרב אלון היו "סולל בונה" של המפעל החינוכי האדיר של הציונות הדתית: הקמת ישיבת ההסדר בקריית שמונה, ראשות ישיבת חורב היוקרתית בירושלים, ראשות ישיבת הכותל, הקמת תנועת "מבראשית", השיעורים הסוחפים בישורון ובבר אילן. הרב מוטי אלון לא היה רק מורה דרך: הוא יצר את המסלולים שבהם הלכנו, פרץ את השבילים שאותם כבשו רגלינו, הוא היה הדרך עצמה. הבוקר הזה אינו מבשר טוב לאיש.