לא בבית ספרם: שעות הפנאי של אנשי החינוך

אנשי החינוך נתקלים בלא מעט אתגרים במהלך עבודתם, אולם למרות קשיי היום יום, חלקם בוחרים להתמודד עם משימות נוספות גם בשעות הפנאי שלהם. אתי גונן, מנהלת בית הספר אורט בערד, מוצאת את הזמן להתנדב במד"א כאשר אינה עסוקה בענייני ניהול בית הספר. גונן, המתגוררת במיתר ועוסקת בחינוך כ-24 שנים, מספרת כי המחשבה להצטרף כמתנדבת בכוחות ההצלה והחירום היותה עבורה תהליך.

"עוד כשהייתי ילדה קטנה פחדתי ממחטים, זה היה עבורי סרט רע רק מלהסתכל עליהן", מספרת גונן. "כאשר סיימתי תואר שני והתחלתי את התואר השלישי הרגשתי עייפות, חיפשתי משהו אחר ואז ראיתי מודעה קטנה בעיתון על פתיחת קורס לחובשים, היססתי אבל אמרתי שזו יכולה להיות עבורי חוויה מתקנת", היא נזכרת. לגונן לא היה הרבה זמן ללבטים כשהאירועים בהם השתתפה רדפו אחריה ומהר מאד היא החלה לחוש את ה-"חיידק הזה", כהגדרתה, שמקנן בה.

עם שלוש עד ארבע משמרות בשבוע "מבלה" מנהלת בית הספר את לילותיה על מושב האמבולנס כשהיא יודעת שיום למחרת היא חוזרת לכיתות ולחדר המורים. את תלמידיה היא פוגשת לא פעם גם מעבר לשעות הלימודים כשלדבריה לעתים המפגש הלא פורמלי מתקיים גם בזירה אליה היא נקראת. אחד המקרים הללו התרחש לפני מספר שבועות אז היא הוזעקה לביתו של זקן אשר שכניו לבניין התלוננו על ריח רע העולה מהדירה. "כאשר הגעתי למקום מצאתי אותו טבול ברפש וזוהמה יוצאת דופן. היינו צריכים לסחוב אותו וקראנו למכבי האש, כשאלה הגיעו יצא מהרכב אחד התלמידים שלי, התרגשתי מאד", היא מספרת.

שגרת היום יום החינוכית הוציאה מדעתה גם את פיליפ גורדון, מורה למחשבים בבית הספר התיכון אורט יד לבוביץ' בנתניה, אשר בימים אלה נמצא בעיצומה של תחרות בינלאומית לטיפוס הרים ברכס הרי ה'ויה פראטה' באלפים הצרפתיים. "אני איש של שיאים. יש לי הרבה ג'וקים בראש ולאחר שמיציתי את ריצות המרתון וגם קפצתי בנג'י מספר פעמים החלטתי שאני צריך משהו אחר אשר התחושה שלו לא תסתיים אחרי 30 שניות", מספר גורדון המלמד אנגלית ומחשבים בביה"ס.

"אחרי התלבטויות רבות, החלטתי לעשות קורס סדנאות שטח במכון וינגייט כשבמהלך אחד השיעורים אני מוצא על השולחן של המנחה ספר שכותרתו: 'ויה פראטה' (דרך הברזל), התחלתי לחקור וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות", מתאר גורדון. מדובר בספורט אקסטרימי אשר בשנים האחרונות החל להתפתח בצרפת באמצעותו מטפס ההרים נעזר ביתדות ברזל התקועות על רכס ההרים זאת בגובה של 3500-4000 מטרים מעל פני הים.

לפחות פעמיים בשנה מוצא עצמו גורדון נישא עם אשתו קרוב לחמש שעות בין שמים לארץ כשרק היתדות מחזיקות אותם שלא יפלו. "תחושת השכרות האמיתית מגיעה כאשר אני בפסגה, האדרנלין זורם בכל הגוף ואני מרגיש שכבשתי את האוורסט", הוא אומר. את הציפייה למפגש עם התלמידים הוא מכנה 'היום שאחרי' כשלדבריו את תחושת האדרנלין הוא מנסה להעביר להם. "בהוראה אין שיגרה, זה דבר משתנה, אתה מכשיר אנשים לעולם ובראות עיניי הכי טוב לעשות את זה הוא כשלמורה יש תחומים אחרים שהוא מתמחה בהם", מסביר גורדון.

לצביקה רייטר, מנהל בית הספר בו גורדון מלמד, המילה שגרה, או יותר נכון שגרת החינוך, נחשבת למוקצית. כמי שמופיע על במות התיאטרון ברחבי הארץ ומשחק בתפקידים שונים בהצגות הרצות עשרות פעמים בשנה, הוא יודע שהקיבעון התעסוקתי יכול להיות לרועץ עבור רבים מהעוסקים בתחום החינוך. "עד לפני דור כל מי שרצה להתקבל ולעסוק בניהול קיבל את 'ספר הניהול המסורתי' כהגדרתו והחל לעבוד. היום זה שונה כי אם המנהל הפוטנציאלי לא יזום, לא ישנה או יצור דבר חדש הארגון שלו לא יתקיים. מערכת החינוך מקובעת בתוך עצמה ובשבילי כשחקן תיאטרון הייתה האפשרות ליצוק לתוכה תוכן אחר מהמקובל", הוא אומר.

דווקא אצל רייטר נראה כי העיסוק בחינוך לא היה חלק משאיפותיו המוקדמות. את לימודיו החל בלימודי חקר הסרטן וגם הדוקטורט שקיבל ממכון ויצמן עסק בנושא. השינוי, לדבריו, התרחש עם חזרתו מארה"ב. "זה היה משבר גיל ה-40 עבורי", הוא מספר. "חיפשתי עוד ערך בחיים ומצאתי שיש בי תפיסת עולם חברתית". את הכשרתו בתום החינוך הוא עשה דרך בית הספר מנדל למנהיגות משם התגלגל לניהול בית הספר הריאלי ותפקידו הנוכחי כמנהל בית הספר אורט בנתניה.

בין עיסוקיו מצא רייטר זמן לכתיבת שירים אותם החל לפרסם לפני שבע שנים. מפה הדרך לתיאטרון הייתה קצרה, אם חיבורו לעמותה לקידום תיאטרון חברתי יוצר ותחילת הופעותיו בתפקידו של ג'ון פרוקטור בהצגה 'ציד המכשפות של ארתור מילר. "התיאטרון זו מחלה ואני נהנה ממנה", הוא מספר. את סדר ההופעות והחזרות שהוא וחבריו להצגה נדרשים לעשות הוא מצליח איכשהו לסדר עם עיסוקו כמנהל. "הקבוצה נפגשת לאורך השנה מידי ערב כשלפעמים אנחנו גם מסיימים את החזרות בשעה שתיים בלילה כשיום למחרת אני צריך כבר להיות בביה"ס", אומר רייטר.

"כל הזמן מנסים להכניס אותנו למגירות, יצירה מופיעה בכל מקום ואם היא נמצאת אז חייבים לתת לה את החופש לצאת ולבטא את עצמה", מסכם רייטר בעודו עושה דרכו אל מאחורי הקלעים על התיאטרון, רגע לפני עלייתו אל הבמה.