לכאורה מדובר במהלך צפוי שהגיונו נגזר מהשקפת עולמו של הנשיא אובמה, כמו גם מהתחייבותו המפורשת לציבור האמריקני במהלך מערכת הבחירות שלו ובנאומו בפברואר 2009. בנאום זה הודיע חגיגית שבחלוף 18 חודשים יעזבו כל הכוחות האמריקניים הלוחמים את אדמת עירק.
ואולם, אף שמדובר לכאורה ביישומה של הבטחה התואמת את שאיפתו של הנשיא להישען בעת עיצוב מדיניות החוץ והביטחון על כלים דיפלומטיים יותר מאשר על אמצעים צבאיים - התמונה מורכבת יותר. זאת, משום שנשאלת השאלה אם בשלו התנאים לביצוע מהלך כה דרמטי דווקא בעיתוי הנוכחי. הרי התמונה העולה מן המרחב העירקי בימים אלה אינה מעודדת ומצביעה על האפשרות שהשקעתה המאסיבית של ארה"ב בזירה זו, במרוצת שבע השנים האחרונות, תרד לטמיון.
לא זו בלבד שהמערכת הפוליטית בבגדד ממשיכה להתאפיין בחוסר יציבות (הבחירות שנערכו במארס 2010 טרם הובילו לכינונה של ממשלה חדשה), אלא שחודש יולי האחרון היה האלים ביותר בשנתיים האחרונות וגבה מחיר דמים תלת?ספרתי מאזרחי עירק. לצד הכאוס הפוליטי וההרג הבלתי פוסק בחוצותיה של בגדד, קרסה לאחרונה גם מערכת החשמל, וכך הפך יעד שיקומה הכלכלי של המדינה לחלום רחוק. על רקע זה, ההחלטה להותיר בעירק, לאחר סוף החודש, כוח של יועצים, מדריכים ואנשי לוגיסטיקה ושירותים בלבד (שגם הם יסיימו את משימתם עד תום 2011) נראית עתירת סיכון, אם לא הרפתקנית.
אין פתרון קסם
נכון שאין בנמצא נוסחת קסמים שתהפוך את הקערה על פיה, אך ניתן היה בהחלט לשקול נסיגה מדודה ומדורגת יותר של הכוח הלוחם, בייחוד לאור התקדים של אופי הסגת כוחות האו"ם מבוסניה וקוסובו, שהותאם לנסיבות ולתנאים הפוליטיים והצבאיים ששררו בזירה. העובדה שהנשיא החליט להיצמד בדווקנות ללוח הזמנים המקורי שהתווה מצביעה על כך שלא רק ההקשר האסטרטגי עמד לנגד עיניו, אלא גם מסכת של שיקולים פוליטיים ואלקטורליים. רצונו להקרין דימוי של אמינות עמד במוקד החלטת הנסיגה.
יש לזכור כי שאלת המשך המעורבות הצבאית בחזית העירקית אינה זוכה לאהדה בציבור האמריקני, וכך עשויה ההכרזה על ההתנתקות, דווקא בעיתוי הנוכחי, לשפר את מצבו העגום של אובמה בסקרים, כשלושה חודשים לפני מועד בחירות הביניים לקונגרס. וזוהי, אכן, ליבת העניין. עם זאת, קיים הבדל יסודי בין הצטמקות הרוב הדמוקרטי בשני הבתים לבין צונאמי העלול לחולל מהפך בקונגרס, שכמוהו כרעידת אדמה פוליטית. לנוכח הרוב המוצק שהמפלגה הדמוקרטית בקונגרס נהנית ממנו היום (העומד על 18 סנאטורים ועל לא פחות מ?49 חברי בית הנבחרים), תבוסה שתעביר את השליטה, ולו גם באחד מבתי הקונגרס למפלגה הרפובליקנית, תהפוך את הנשיא ל"ברווז צולע", ותפגע אנושות במידת יכולתו לקדם מהלכי חקיקה בסוגיות שהציב במוקד סדר היום החברתי והכלכלי שלו.
לנוכח הסופה שבאופק נקל, אפוא, להבין את הגיונה של החלטת ההתנתקות, שכן נוסף על הנסיקה הצפויה כתוצאה ממנה ברמת התמיכה הציבורית באובמה, אמור המהלך להניב פירות בקרב הבסיס הליברלי של בוחריו. בסיס זה, שהתאכזב קשות על רקע ההחלטה הנשיאותית להגדיל את מצבת הכוחות האמריקניים באפגניסטן זה לא מכבר, לא הסתיר את מורת רוחו מהתכחשותו של אובמה למקורותיו האידיאולוגיים ומפנייתו למרכז הפוליטי.
נציגיו הרבים של גרעין ליברלי זה בסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים אף ביטאו לאחרונה את כעסם, כאשר 102 מהם הצביעו נגד אישורו של תקציב נוסף למימון המלחמה בעירק ובאפגניסטן. וכך, על רקע שאיפתו של הבית הלבן להפיח רוח חיים מחודשת בכור מחצבתו הרעיוני ולעודד אותו לפעילות נמרצת (כולל בשדה גיוס התרומות) במרוצים הצמודים הרבים בשני הבתים, ניתן לפרש את עיתויה של החלטת ההתנתקות של אובמה. הרי החלטה זו מעידה לכאורה על שובו לביתו האידיאולוגי. העובדה שעיתוי זה נראה בעייתי למדי מבחינתו של האינטרס הביטחוני האמריקני היא סוגיה אחרת לחלוטין, שיש בה כדי להעיד דווקא על אופיו האינסטרומנטלי, אם לא האופורטוניסטי, של אובמה, ולאו דווקא על מרכזיותו של המימד האידיאולוגי בחשיבתו.