הסכמת ועדת המעקב של הליגה הערבית להעניק לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס אור ירוק לעבור משיחות קירבה עם ישראל לשיחות ישירות, הביאה שמחה מוקדמת מדי לירושלים. גם אם ינצל אבו מאזן את האור הירוק שניתן לו, ויסכים לדון עם ממשלת נתניהו במישרין, אין בכך משום ערובה להתקדמות, אלא כמעט להפך: אין מדובר בשני צדדים הרוצים להשיג מטרה זהה, וזקוקים למשא ומתן כדי להתגבר על המכשולים בדרך למטרה זו; מדובר בשני צדדים בעלי מטרות הפוכות, ואם לא תוסכם המטרה מראש - כישלון השיחות עלול להביא לתסכול גדול עוד יותר.
נתניהו טוען כי הוא רוצה בשיחות ישירות. הוא צודק. שיחות הקירבה לא יובילו לשום מקום. הן גם אינן שיחות קירבה. שיחות הקירבה של מיטשל הן המשך הביקורים חסרי התוחלת שלו בשנה האחרונה, וגם אם נותרו להן עוד שבועות אחדים, אין שום סיכוי שהן יניבו משהו. גם הנשיא מחמוד עבאס אינו רוצה בשיחות ישירות, וגם הוא צודק. שיחות ישירות עם נתניהו לא יובילו להסכם קבע שעקרונותיו קרובים לאלו שהעולם כולו כבר גמר עליהם את ההלל. בתקופת השיחות יזכה נתניהו לחסינות מפני ביקורת בינלאומית, שהרי הוא מקיים, לכאורה, משא ומתן חשוב. בינתיים יימשכו ההתנחלויות ואבו מאזן יוצג ככלי ריק בפני העולם הערבי - גם יעניק שמיכה לנתניהו, וגם יסיים את השיחות בתסכול ובמשבר.
אילו באמת היה רצון הדדי להגיע להסדר קבע, היו הצדדים מוצאים עצמם כבר מזמן בעיצומן של שיחות חשאיות, שבסופן היו מפתיעים את העולם עם פתרון. אין שיחות חשאיות כאלה מפני שצד אחד אינו מוכן לשלם את מחיר השלום והצד השני מבין זאת.
השאלה, לכן, אינה כיצד מדברים אלא על מה מדברים. במשולש הנצחי ארה"ב?ישראל?אש"ף קיים צד אחד שרוצה מאוד בהסדר, ומבין את הקשר בין שלום מזרח?תיכוני ליכולת להוציא את כוחותיו מאפגניסטן ומעיראק; צד שני שרוצה בשלום אך אינו מוכן לשלום שהעולם כבר גמר עליו את ההלל, ולכן הוא מעדיף להשקיע את מאמציו בהטלת האשמה על זולתו; וצד שלישי המעוניין בשלום, מסכים לשלום בנוסח הפרמטרים של קלינטון או יוזמת ז'נבה, אך מגיע לשולחן בלי שליטה בעזה, ועם ארגון פתח מקרטע.
זהו מצב חדש שאי אפשר להתעלם ממנו, ואי אפשר לתבוע מן הצדדים להפטיר כדאשתקד. אובמה לא יכפה על נתניהו הסכם שלום. הוא יכול לכפות עליו לפתוח את הסגר על עזה, אבל לא לפתור את בעיית הפליטים. עזה לא תשוב מחר לכנפי הרשות הפלסטינית, וחמאס עלול לנסות לטרפד כל הסכם שיושג בין אש"ף לישראל.
הפתרון האפשרי הוא מהלך זמני, שנתניהו יכול אולי ליזום אותו, שמחמוד עבאס יכול אולי לחיות איתו, ושעבור אובמה יהיה עדיף על המשך המצב הנוכחי. מדובר בנסיגה ישראלית מ?40-20 אחוזים נוספים מן הגדה המערבית, נסיגה שתכלול פינוי כמה רבבות מתנחלים מבתיהם, והקמתה של מדינה פלסטינית (או של "מדינה בהקמה") בגבולות זמניים, אשר תוכר על ידי ישראל.