פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עמוס ברנס יפוצה במיליוני שקלים על מאסר שווא

      מחיר החופש: האיש שהורשע בשגגה ברצח רחל הלר בשנות ה-70' וריצה 8 שנות מאסר לשווא, זכה בתביעה שהגיש נגד הגורמים שחקרו אותו ויקבל פיצוי בגובה חמישה מיליוני שקלים. ברנס לוואלה! חדשות: "אף אחד לא יחזיר לי את נעוריי"

      עמוס ברנס יפוצה במיליוני שקלים על מאסר שווא

      עמוס ברנס שהורשע לפני 35 שנה ברצח החיילת רחל הלר, נידון ל-18 שנות מאסר וזוכה במשפט חוזר, יפוצה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על ידי המדינה בעקבות מאסר השווא שלו. כך פסק אתמול (רביעי) בית המשפט המחוזי בתל אביב. ברנס, שהספיק לרצות שמונה שנות מאסר עד זיכויו המוחלט טען בתביעתו כי "המשטרה פעלה ברשלנות ומנעה ממנו משפט צדק".

      ברנס הגיש את התביעה באמצעות עורך הדין אלי זהר בשנת 2004 נגד המשטרה ונגד צוות החקירה המיוחד השלישי שהוקם בפיקודו של שאול מרקוס, שבפניו ברנס כביבול הודה. העיכוב הרב שחל בפסיקה בתיק נבע גם מכך שבית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בשנת 2005 את בקשתו של ברנס לפסוח על שלב ההוכחות בתביעה.

      הפיצוי שנפסק מורכב מ-4 מיליוני שקלים בגין שלילת חירותו, 720,000 שקלים על אבדן כושר השתכרות, 144,000 על כאב וסבל שעברו עליו ועוד כ-165,000 שקלים על הוצאות משפטיות. "התנהלות צוות החקירה המיוחד והעומד בראשו חרגה ממתחם הסבירות על פי אמות המדינה שהיו קיימות בשנת 1975", כתב השופט מגן אלטוביה.

      "ייתכן שחשיפתו של ליקוי זה או אחר בחקירתו של ברנס לא היה בו כדי להשפיע על תוצאות ההכרעה של בית המשפט המרשיע, אך הצטברותם של הליקויים מעידה על מכלול של עובדות וטענות אשר לא היו ידועות לבית המשפט המרשיע בבואו לפסוק את פסק דינו", הוסיף השופט. "חלקן המכריע כאמור של עובדות וטענות אלה נוגעות לשאלת אמינותו של ברנס ועל המרחק שבין בדיה דמיונית נטולת כל אחיזה במציאות המוכחשת באופן גורף על ידי גורמי החקירה לבין טענה שניתן להתייחס אליה ברצינות הראויה ולשקול אותה אל מול טענות התביעה". השופט אלטוביה סיכם כי "בדרך זו, שללו הנתבעים מברנס את היכולת לזכות בהליך הוגן אשר מאז ומעולם זכה למעמד רם בשיטתנו המשפטית".

      "אני יכול רק לומר שבית המשפט קיבל את גרסתי המלאה והבין את עומק הצלקות שאני עברתי בכל מישור חיי", אמר ברנס לוואלה! חדשות. "במשך 36 שנה הייתי ממש בתוך האשפתות של מדינת ישראל. לא הייתי אזרח, הייתי שבוי מלחמה. אצל כל אזרח בישראל, בכל משפחה, הייתי כולבויניק, איפה שהאשפה נזרקת. דעת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. היום היא נשמעה באופן ברור. היום נשמע כמה עמוס צדק, הדברים נאמרו במפורש על ידי בית המשפט. אבל אין מי שיחזיר לי לא את החדווה ולא את הנעורים. מי שצריך להרגיש לא טוב זו הפרקליטות, המשטרה וכל מי שהלכו בעקבותיהם".

      המדינה חזרה בה מכתב האישום

      החיילת רחל הלר, בת 19 מבת ים, נרצחה בליל 23 באוקטובר 1974. גופתה העירומה נמצאה בחולות, ועליה סימני התעללות קשים. ברנס נעצר כחצי שנה לאחר מכן, הודה ברצח ואף שחזר אותו.

      ברנס טען מאוחר יותר כי הודה בעקבות לחצים שהופעלו עליו וטען שהודאתו נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות שבמהלכם הוכה על ידי חוקריו. כמו כן, הוא טען שתוכן ההודאה והשחזור הוכתבו לו על ידי החוקרים. טענה שהחוקרים הכחישו.

      בעקבות פניות חוזרות שלו ובעקבות חשיפה על ידי קצין משטרה בדימוס, ניצב משנה עזרא גולדברג, על קיום פעולות 'בלתי כשרות' שבוצעו בחקירה, נפתחה ב-1980 חקירה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ, שמצאה ליקויים רבים בחקירה והעלתה חשש כי ההרשעה נסמכה על עדויות שקר
      וכי ממצאים וראיות שונים לא הוצגו בפני בית המשפט.

      לאחר שחרורו הגיש ברנס מספר בקשות למשפט חוזר, אולם רק בקשתו הרביעית נענתה על ידי שופטת בית המפשט העליון דאז, דליה דורנר. בדצמבר 2002 התביעה הודיעה שהיא חוזרת בה מהגשת כתב האישום בשל חוסר ענין לציבור, וכתוצאה מכך ברנס למעשה מעולם לא זוכה מהרצח. ב-2004 הגיש ברנס תביעה נגד המשטרה וחברי הצח"ם שהובילו להרשעתו.

      "נשללה הזכות להליך הוגן"

      בפסק הדין בוחן השופט אלטוביה שורה ארוכה של טענות על התנהלות החוקרים, אלימות כלפי ברנס, שוטרים שהעידו מאוחר יותר כי שיקרו ושורה של מחדלי חקירה שונים. "דומני, כי בחינה של חובת הזהירות המוטלת על השוטרים מעלה כי בין חוקר לבין עצור מתקיימים יחסי שכנות וקרבה שהרי העצור מצוי בחזקתו של החוקר כאשר חירותו נשללת ממנו, ולו באופן זמני. למהלך החקירה השפעה מכרעת על גורלו של העצור ועל חירותו. כמו כן, בעת ניהול ההליך המשפטי, דומני שאין חולק כי על החוקר לומר אמת בפני בית המשפט ולהציג את מלא המידע שברשותו. בחובת זהירות זו כשל מרקוס וכשלו החוקרים".

      הוא הוסיף כי ייתכן שחשיפתו של ליקוי זה או אחר בחקירה לא היו מובילים לזיכויו של ברנס, אולם "הצטברותם של הליקויים מעידה על מכלול של עובדות וטענות אשר לא היו ידועות לבית המשפט המרשיע בבואו לפסוק את פסק דינו. חלקן המכריע כאמור של עובדות וטענות אלה נוגעות לשאלת אמינותו של ברנס ועל המרחק שבין בדיה דמיונית נטולת כל אחיזה במציאות המוכחשת באופן גורף על ידי גורמי החקירה לבין טענה שניתן להתייחס אליה ברצינות הראויה ולשקול אותה אל מול טענות התביעה. בדרך זו, שללו הנתבעים מברנס את היכולת לזכות בהליך הוגן אשר מאז ומעולם זכה למעמד רם בשיטתנו המשפטית".