כולנו מסכימים שיהדות התפוצות היתה ועודנה הפרטנר החשוב ביותר של ישראל. אף אחד לא מערער על זכותם של יהודי התפוצות לתרום את נקודת המבט שלהם לגבי החלטות ישראליות בעלות השפעה על עתיד העם היהודי. אבל עיקרון זה היה מאז ומעולם מלווה באזהרה עבור אלו שאינם ישראלים - קמפיינים נגד מדיניות ממשלתית הנוגעת לביטחון ישראל הם מחוץ לתחום. אשר על כן, ארגונים יהודיים, למשל ג'יי סטריט בארה"ב וג'יי קול באירופה, הפועלים למען מה שנראה מבחינתם כקידום השלום ומבחינת רוב הישראלים כסכנה ביטחונית, פועלים בעזות מצח כשהם מרשים לעצמם להתערב בענייני המדינה רק משום שגם הם יהודים.
הבה נבהיר את הדברים. אנחנו עם אחד. אך יהודי התפוצות והישראלים אינם יכולים להיות שותפים שווים בהחלטות בנוגע לביטחון מהטעם הפשוט - הישראלים חיים כאן, יהודי התפוצות לא.
בשעה שבשנים המעצבות של ישראל תרומתה הכספית של יהדות העולם היתה קריטית, כיום ישראל התפתחה לישות כלכלית בעלת עוצמה, ותמיכתם של יהודי התפוצות מייצגת אחוז מינימלי מהתל"ג. במובנים רבים, תועלתו העיקרית של המימון שמגיע אלינו מהתפוצות טמון בכך שהוא שומר על הזהות היהודית ומספק מעורבות קונסטרוקטיבית בישראל. אבל בסופו של דבר רק הישראלים יכולים להחליט על מדיניות הנוגעת בביטחון המדינה.
כיצד הגענו למצב הנוכחי שבו ארגונים יהודיים פועלים נגד הממשלה? לפני הסכמי אוסלו, ממשלות ישראל הלכו בעקבות האבות המייסדים ושמרו על קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות התפוצות. מתוך כך, פעילים יהודים בתפוצות לא היו מעזים להתסיס נגד נושאים הקשורים בביטחון, כפי שנקבעו בהחלטות הממשלה.
רבין היה זועם על ג'יי סטריט
מוסכמה זו נזנחה כשכמה יהודים אמריקנים, ובכללם כמה המזוהים עם איפא"ק, החלו בקמפיין נגד הסכמי אוסלו בארה"ב, בעידודם של אנשי ימין ישראלים. ישראל היתה אז שרויה במחלוקת עמוקה. כאשר נודע על כך לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הוא התרגז ואיים על ארגונים יהודיים אמריקניים שקראו תיגר על מדיניות ממשלתו בכך שיתעמת איתם מול קהילותיהם. התוצאה היתה שכל ארגוני המיינסטרים היהודיים, ובהם איפא"ק, הצהירו מחדש כי קביעת מדיניות שעשויה להשפיע על גורלה של ישראל תיקבע רק על ידי הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. לו היה רבין נתקל בארגון כמו ג'יי סטריט בתקופתו, הוא היה זועם ומתעקש שגוף כזה יידחק מהמיינסטרים של החיים היהודיים.
למרבה הצער, בשלב מאוחר יותר בכהונתו של רבין, ממשלתו נעשתה כה משוכנעת שהשלום הישראלי?ערבי "בלתי נמנע" עד שהיא קראה ליהודי התפוצות לחדול מפעילויות ההסברה הציבוריות. במקום זאת, הממשלה התרכזה בשכנוע כי הפלסטינים אכן מחויבים לשלום. כך נחלש הקשר בין שגרירי ישראל לבין הקהילות היהודיות, ומרבית מנהיגי התפוצות חשו חופשיים לאמץ כל מדיניות שבה חפצו. כך הגענו למצב הנוכחי. כעת נחוץ שינוי, ושיקום היחסים בין הממשלה לבין הקהילות היהודיות בתפוצות.
בניגוד לדברים שפורסמו לאחרונה, יהודי התפוצות, ובהם בני הדור הצעיר שכבר לא חיים בצל השואה, נותרו פרו?ישראלים באופן גורף. הסקרים מעידים כי הליברלים החדשים, המתנכרים לישראל, מקורם בעיקר במשפחות מתבוללות וכן במי שהיו נתונים להשפעת התרבות והמדיה העוינת, בעיקר באוניברסיטאות.
במקום לפתח דחף פוליטי כפייתי ולומר לנו איך לנהל את עניינינו, על הפעילים היהודים בתפוצות להתרכז בהנחלת ההיסטוריה והמורשת שלנו לדור הצעיר בתיכונים ובקמפוסים.
הדבר החשוב מכל הוא שהדור הצעיר ייחשף לנרטיב הישראלי שיחזק את המוראל שלו ויאפשר לו להתמודד עם התקפות חיצוניות. זו צריכה להיות המטרה העיקרית של ארגונים יהודיים, ולא ניסיון להתערב בקביעת המדיניות הנוגעת לביטחון, כפי שעושה, כאמור, ג'יי סטריט בארצות הברית וג'יי קול באירופה, בלי להירתע מהעובדה שכיום מרבית הישראלים תומכים באופן גורף במדיניות שאימצה ממשלתם.