ביום שבת ביקרתי, יחד עם קבוצה גדולה של פעילים, יהודים וערבים, בכפר הבדואי ההרוס והמחוק אל-עראקיב - צפונית לבאר שבע וחמש דקות מרהט. המקום נראה כמו אחרי אסון טבע, אלא שלא מדובר בכוח עליון שחולל את המהומה, אלא במעשה ידי אדם. ביום שלישי האחרון, לפנות בוקר, הגיעו כוחות רבים של משטרה וגופים נוספים, ובתוקף צו הריסה ופסקי דין, הרסו בשיטתיות את כל הבתים, ראשון עד אחרון, ועקרו את מאות העצים של הכפר. תוך שעות נמחק יישוב של עשרות בתים וביתם של מאות אנשים מבוגרים, ילדים וטף על ידי מדינת ישראל, המדינה שלנו. הדחפורים והבולדוזרים הרסו את סך כל המאמץ המתמשך, התקוות והחלומות של יושביו. כולם, חשוב להזכיר, אזרחי מדינת ישראל.
מזה שנים רבות המדינה מתייחסת לאזרחים הבדואים כאל אזרחים סוג ב'. פיתוח הנגב הוא יעד אסטרטגי של מדינת ישראל ומאמצים רבים מושקעים בחיזוק תושביו "הטובים" והרצויים של הנגב, קרי היהודים. אל הבדואים המדינה מתייחסת, במקרה הטוב, כאל גורם מפריע והם סובלים מאפליה מתמשכת ושיטתית. אחרי שאבדו את ביתם, כל מה שנותר כעת לתושבי אל עראקיב היא אותה אזרחות חלקית וחלולה. התחושה העיקרית העולה מביקור בכפר ההרוס בשבת חמה ומפגש עם תושביו ועם ילדיהם, היא שהמדינה עושה כל מאמץ כדי להותיר שם אנשים שלא נשאר להם דבר להפסיד.
המראה היה קשה מאוד. אבל דברים ששמעתי היו קשים עוד יותר. תושבי הכפר סיפרו שהכח הגדול שהגיע כדי לבצע את ההריסה כלל גם קבוצה של אנשים מאוד צעירים. ילדים, בפיהם. ייתכן שהיו אלה מתנדבים של המשטרה או עובדי חברת כ"א שהיו אחראים על פינוי הרכוש מהבתים. לפי מספר עדויות, חלק מהחברה האלה, כל פעם שהדחפור הגיע להרוס עוד בית, הריעו, מחאו כפיים ואף שרו "עם ישראל חי"... .
קשה לדמיין זאת, אבל כך נטען, פעם ועוד פעם, על ידי תושבי הכפר שהיו במקום באותו בוקר מר ונמהר שבו נהרסו בתיהם. אז, עם ישראל חי. זה נכון. וכבן אותו עם - זה משמח אותי. אבל התמונה הזו של חברה צעירים ששרים "עם ישראל חי" למראה דחפור הורס בתים של אזרחים בדואים היא מצמררת.
לא עוד "עם ישראל חי"
אני רוצה לקוות שגורמי השלטון שיזמו את מהלך ההריסה ונהלו את המאבק המשפטי "בהצלחה" עד להריסה, לא שרו באותו לילה. אבל הם אלה שאחראים על מהלך שלא נושא בחובו כל פוטנציאל לשינוי חיובי בנגב. תושבי אל עראקיב כבר בונים שוב את בתיהם. הם חייבים למצוא קורת גג לילדיהם ואין להם כעת מקום אחר ללכת אליו. מדינת ישראל לא תוכל להכניע בכוח וללא מציאת פתרונות מוסכמים את הצורך של האזרחים הבדואים למגורים.
במקום להרוס, על ממשלת ישראל לגשת להדברות שיטתית וממושכת עם ההנהגה של הבדואים בנגב. סכסוך הקרקעות בין המדינה לבין הבדואים בנגב הוא סכסוך מורכב והצדק המוחלט לא נמצא באמתחתו של אף אחד מהצדדים. חייבים להודות בכך. אבל רק הדברות, שללא ספק תהיה מורכבת וקשה, בכוחה להביא לפתרון מוסכם, צודק ובר קיימא.
מדינת ישראל חייבת להיות משותפת לכל אזרחיה. גם ליהודים וגם לערבים. אבל אם אנחנו, היהודים אזרחי ישראל, עם חפץ חיים, עלינו לעשות ככל יכולתינו כדי שעל גבעות הנגב הלוהטות לא תשמע יותר השירה של "עם ישראל חי" כאשר הורסים בתים של בדואים. לעולם לא. הדבר היחידי ששירה זו מבשרת לנו הוא עתיד של עימות, סכסוך, שנאה ומוות.
* הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת 'סיכוי', העמותה לקידום שוויון אזרחי.