לאו דווקא במפתיע אישרה הליגה הערבית לאבו מאזן להיכנס ("מתי שירצה") למה שמוגדר כ"שיחות ישירות" עם ישראל. אבו מאזן עצמו שיחק עד לרגע האחרון משחק כפול אך שקוף למדי של "תחזיקו אותי, אבל לא יותר מדי". הנוסח הכאילו בלתי מחייב של ההחלטה מאפשר למדינות "חזית הסירוב", כמו סוריה, לבנון, אלג'יריה וקטאר, להמשיך ולטעון שהן בעצם מתנגדות למהלך אך "למען האחדות הערבית" השלימו עימו. עם זאת, אותו נוסח השביע את רצונם של מנהיגי סעודיה, מצרים, מרוקו, נסיכויות המפרץ ואחרות, המוטרדים יותר מהאיום האירני מאשר מהעניין הפלסטיני. זה מחייב, מבחינתם, שמירה על ערוצים פתוחים עם וושינגטון, העומדת בתוקף על פתיחת שיחות ישירות, ולכן הם תמכו ביוזמה.
אבל גם בהקשר הפלסטיני הישיר המהלך נתפס כחיובי בעיני המדינות הערביות. לא הן ולא הפלסטינים ויתרו על תנאיהם הבסיסיים, ואם השיחות "ייתקעו" באיזשהו שלב, יוכלו תמיד להאשים את ישראל בהכשלתן. מבחינת אבו מאזן, החלטת "הליגה" מאפשרת לו "ללכת עם ולהרגיש בלי", כלומר לא להתעמת עם האמריקאים, שלמגינת ליבו הפכו באחרונה פחות נוחים משהיו בתחילה, אך גם לא לסגת מדרישותיו מישראל.
למען הדיוק, אבו מאזן איננו רוצה להגיע למשא ומתן רציני, ובוודאי לא למיצויו, מאחר שברור לו, כפי שהיה ברור בשעתו ליאסר ערפאת, כי בכל הסכם על "סוף הסכסוך" יידרשו מצידו פשרות בלתי נוחות, כולל ביטול פורמלי של "זכות השיבה". לכן התסריט המועדף מבחינתו הוא יצירת רצף של משברים (ואם יחסרו לו סיבות, יוכל תמיד להיעזר בעצות של יו"ר מועצת קדימה, מר רמון) כדי לשכנע את האמריקנים לכפות על ישראל פתרון. ואם ניסיון זה לא יצלח, הוא ישאף להעביר באמצעות הרוב הפרו?ערבי המובטח באו"ם את הנושא למועצת הביטחון, לגרום לביטול החלטה 242 - הקושרת נסיגה משטחים בשיקולי ביטחון - ולהביא להחלטה מחייבת על מדינה פלשתינית בגבולות 67' בלי שהקמתה תהיה מותנית בהסכמים עם ישראל או בסיום הסכסוך.
אם תסריט זה יתממש, לא יהיו לישראל גבולות בני הגנה, לא סידורי ביטחון, לא משא ומתן על גבולות, והיא תמצא את עצמה באופן אוטומטי בעימות אלים עם מדינה שתיתמך מדינית, ואולי אף צבאית, בידי מדינות ערב, ודיפלומטית בידי חלק גדול מהעולם, כולל מועצת הביטחון של האו"ם.
לתאם עמדות עם הדוד סם
הסיכוי שהתסריט הזה יתממש קלוש, גם כי יש מנהיגים ערבים, כולל פלסטינים מפוכחים, המודעים היטב להיבטים השליליים הכרוכים בתסריט זה גם מבחינתם. אבל הסיכויים שלו נמוכים בעיקר כי אמריקה תוכל להכשילו באמצעות זכות הווטו שלה במועצת הביטחון.
מי שמחפש סיבות לכך שמדיניות ישראלית נבונה מחייבת לפעול יחד עם ארה"ב, מעבר לעניין האיראני, יוכל למצוא אותן בתסריט הפלשתיני הזה. לכן עלינו לתאם עכשיו עמדות, עד כמה שניתן, עם הדוד סם.
בין הודו לפקיסטן התנהלו שיחות ישירות במשך שש שנים, שהגיעו לקיצן במתקפת הטרור במומבאי. בעוד זמן לא רב יתברר אם לשיחות בין ישראל לפלסטינים צפוי גורל דומה. שלא כמו הפלסטינים, ישראל ניגשת לשיחות הישירות בידיים נקיות. ברם, בחינה מדוקדקת של הסוגיה תביא אותנו למסקנה הבלתי נמנעת שאין בנמצא, לפחות בעתיד הנראה לעין, פתרון אמיתי וסופי לסכסוך ההיסטורי בין יהודים לערבים בארץ הזו. היה זה משה דיין שאמר בזמנו כי אין אפשרות להגיע להסכם סופי ורשמי בכל הסוגיות, ולכן צידד בצעדים חד?צדדיים.
מסקנה מייאשת? לא בהכרח.
היו, ועדיין יש, סכסוכים בינלאומיים רבים שלא באו על פתרונם המלא בלי שיגרמו אוטומטית להצתת תבערות אלימות.
הרי לא לפתור את כל הבעיות אין פירושו בהכרח לוותר על פתרון חלק מהן, בין שמדובר בתחום הממשל ובין שבכלכלה ואפילו הביטחון. גם לעצם המושג "ריבונות" יש היום פרשנויות גמישות ומופשטות יותר מבעבר.
אך אם הצד הפלשתיני ימשיך בקו של "הכל או לא כלום", סביר להניח שגם השיחות הישירות האלה תסתיימנה בלא כלום, ושוב יוכח שאבא אבן ז"ל צדק כשאמר ש"הפלשתינים אינם מחמיצים שום הזדמנות כדי להחמיץ הזדמנות".