כל כך שמחתי על כך שתל אביב הוכרזה כעיר החוף התשיעית בעולם. לא שהופתעתי. אומרים לי שמדי ערב מתרחשים בתל אביב יותר אירועי תרבות מאשר בניו יורק (באופן מוחלט, לא יחסי!), ואם יש תלונות הן על כך שאין די מקומות חניה, אין מספיק מקום במסעדות, וטענות מעין אלה. תל אביב היא עיר צעירה ותוססת, יפה ומודרנית, שמחה וצוהלת, המוצאת תמיד סיבה למסיבה.
היא היתה הרבה יותר זקנה בילדותי, אפילו עלובה. מין חלום יפה שזוהרו הועם. התחנה המרכזית העלובה; שוק הכרמל המצחין וערימת האשפה הנוראה שבקצהו; כרם התימנים העלובה כל כך; רחוב אלנבי עם הקבצנים וניצולי השואה המשונים; בית הזקנים בפינת מונטיפיורי; בית הפגודה שהיינו באים אליו כדי לראות את פלא המעלית הראשונה בתל אביב, ושהיה בעצם בניין מט לנפול ועלוב.
בתי תל אביב, ברחוב אחד העם והרצל ויהודה הלוי ואפילו אבן גבירול, היו אפורים ומהוהים, בעיקר במרפסות הקומות השניות שבהן היתה כביסה מתנופפת ברוח לצד אופניים ורהיטים ישנים. והכבישים היו הופכים אגמים עם בוא הגשם הראשון.
נוסטלגיה להווה
התקנאנו אז בגני רמת גן, בחידושיה של גבעתיים ובבתים בהרצליה, כי תל אביב של ילדותי היתה עיר עם טיילת מכוערת, בניין אופרה ששימש את הכנסת ו"טירים" דוחים שבהם היו משחקים ביליארד וקונים גלידה. ויפו היתה עלובה עוד יותר. עיר הרוסה למחצה עם חוף הים של ג'בליה, שרק בו ניתן היה לשחות בים משום שהמים בחופים הצפוניים יותר היו כולם מזוהמים עם ריח ליזול חריף במלתחות, זפת נצחית בחול והחידוש הגדול של אז - מקלות עץ טבולים בנפט שסייעו להסיר חלק מן הזפת לפני שחזרנו הביתה. נדמה היה לי שתל אביב היא עיר ללא תקנה.
למען האמת, גם כך היו לי פינות שאהבתי בה, כמו הבית שבו גרנו, גן הילדים הדוגמאי, בית הספר אחד העם, הגימנסיה הרצליה, תיאטרון הבימה בקצה שדרות רוטשילד, הקאמרי בראשית רחוב נחמני והיכל התרבות שהחליף את גן השקמים. אבל השלמתי עם העובדה שעל העיר להזדקן עוד יותר, וכי העתיד טמון בפרווריה ובשכנותיה, ולא בטבורה.
וטעיתי. שלמה להט הוכיח שאפשר להקים טיילת, ורון חולדאי הוכיח שאפשר להחזיר לעיר נעורים ולהמציא אותה מחדש. יש משהו אופטימי מאוד באפשרות להפוך מקום שאיבד את חינו לאבן שואבת לעולם כולו. אין לי טיפת נוסטלגיה לתל אביב של נעוריי. את כל הנוסטלגיה שלי אני מעביר להווה שלה.