צפון קוריאה יכולה להיות גאה בנו

מפגיני השמאל בשכונת שייח ג'ראח בירושלים כבר התרגלו לשוטר עם מצלמת הוידאו, שמצלם אותם מדי יום שישי. הם מתייצבים עם השלטים והמגפון, והוא עומד מולם. התיעוד מתחיל מיד עם רדתם מההסעות, בפתח השכונה. האח הגדול פותח עיניים ומנציח את כל מי שהטריח את עצמו לבוא ולמחות. מטרת הצילום אינה ברורה לאיש, ונראה שמדובר בשילוב של איסוף חומר נגד מפגינים פוליטיים ומסע הפחדה שנועד להשאיר את האנשים בבית. אף אחד לא אוהב ששוטרים מצלמים אותו, אף אחד לא יודע לאן החומרים האלו מתגלגלים, הרבה אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם מגיעים למקום. עוד הפגנה דוכאה, עוד לבנה בחומת הדמוקרטיה הישראלית נסדקה.

אפילו שופטי בג"ץ, שכבר שנים משמשים כחותמות גומי של השב"כ והמשטרה, הרימו לאחרונה גבה למול התנהלות בחורינו הטובים. כך, למשל, השופט אדמונד לוי נדהם לגלות ששירות הביטחון הכללי לא הביא לדיון את חיים פרלמן, פעיל ימין החשוד ברצח ערבים, שעתר לבג"ץ לאחר שהשב"כ מנע ממנו מפגש עם עורך דין, וזאת למרות הוראה מפורשת שלוי עצמו נתן בעניין.

פרלמן, החשוד בעבירות שבוצעו לפני עשור, ודאי אינו יכול להיחשב כפצצה מתקתקת, אבל לשופט בית המשפט המחוזי אברהם טל זה לא הפריע לקבוע, שמפגש של פרלמן עם פרקליטו מסוכן ויכול להוביל לשיבוש החקירה. במשך שבעה ימים היה פרלמן עצור מבלי שניתן לו לממש את זכותו לראות עורך דין. לא לקח לאדמונד לוי זמן רב להבין את חומרת הטעות של בית המשפט המחוזי והוא אישר לפרלמן להיפגש עם עורך דינו.

אירוני, שפעיל הימין נדרש לבית המשפט העליון, נגדו הימין והמתנחלים מסיתים השכם והערב, כדי שימומשו זכויותיו. על עצורים ביטחוניים אחרים, פלסטינים, בית המשפט אינו ממהר לחוס. על זכויותיהם, לרבות הזכות הבסיסית להיפגש עם עורך דין, אין הוא ממהר לשמור.

שנה חלפה מאז הרצח הכפול שאירע בבר-נוער הגאה בלב תל אביב, אבל צו איסור הפרסום על מידע בפרשה תלוי ועומד. איזה מידע אסור לפרסם? ובכן, כל מידע, מכל סוג, חדש או ישן. מי שהפר חלקית את הצו היה דווקא השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ', שבשתי הזדמנויות שונות הצהיר על התקדמות בחקירה ופיענוח צפוי. אבל מה שמותר לשר בממשלה, אסור בתכלית האיסור לעיתונאים או לעמך ישראל. מיותר כמובן לציין, שהפרשה טרם פוענחה והשר טעה, אבל צו איסור הפרסום הדרקוני מתנוסס על קירות כל מערכות התקשורת, כשהוא חתום על ידי שופט בית משפט.

צו סתימת הפיות בעניין הבר-נוער הוא רק הסימפטום, בעוד הבעיה היא האישור האוטומטי שנותן בית המשפט להשתקה, בכל פעם שהמשטרה מבקשת לאסור על הציבור לדעת. לעיתים רחוקות מדובר בצורכי חקירה, לעיתים קרובות יותר מדובר בלא יותר מאשר כיסוי תחת והשתקת ביקורת, שמקבלת תעודת כשרות של מערכת המשפט.

ענת קם יושבת במעצר בית כבר למעלה מחצי שנה, והסוף לא נראה באופק. מישהו שאל את עצמו מה מה כל כך מסוכן בצעירה המואשמת בריגול, שמסרה לשב"כ את כל המסמכים שהיו בידה ושיתפה פעולה בחקירתה, שמצדיק את שלילת חירותה? (גילוי נאות: אנחנו מכירים היטב מעבודתה במערכת וואלה!). אין אף גורם, לא בשב"כ ולא בפרקליטות, שטוען שקם מהווה סכנה לציבור. כך שמעצר הבית שלה הוא לא יותר מצעד ענישתי בלי שבית משפט בישראל קבע אם היא אשמה או לא. אבל בית המשפט בהחלט אישר את המעצר. זה אותו בית משפט שמתיר לנשיא לשעבר משה קצב, שכונה על ידי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז "עבריין מין סדרתי", להסתובב חופשי ולא עצר אותו עד תום ההליכים, או לפחות במעצר בית. מי שאולי מועד לפשוע בשנית מסתובב ביננו, בעוד מי שלכאורה עברה על החוק סגורה בין ארבע קירות.

צחנה עדינה של דיקטטורה מתפשטת במדינת ישראל. עוד ועוד מבצרים המגנים על חופש ביטוי, על זכות הציבור לדעת, על חופש מחשבה ודעה ועל הפרטיות הולכים ונופלים מול כוחו של הממסד הבטחוני, המשטרה ומערכת המשפט. הימין והמרכז הפוליטי מעניקים רוח גבית לתהליך המסוכן הזה, וגם אלו שמתיימרים להיות ליברליים או דמוקרטים פוצים פה.כולם נפגעים. פעילי שמאל וימין, חילוניים ודתיים, מתנחלים ושותי אספרסו. כל אלה גם צריכים לשים את הויכוח הפוליטי המדמם בצד, ולהילחם יחד למען מטרה ראויה הרבה יותר: הדמוקרטיה הישראלית.