הגירית לא מלקקת דבש

גירית הדבש היא ללא ספק אחד היצורים המשונים והנדירים ביותר בישראל. מדובר בטורף בגודל בינוני ממשפחת הסמוריים, הלהוט אחרי דבש ונוהג לפגוע בכוורות. ההערכה היא כי בכל הארץ יש פחות ממאה גיריות הדבש. להיטותה אחר דבש, בנוסח פו הדב, היא האויב הגדול ביותר שלה: כוורנים נוטים לראות בה איום משמעותי על פרנסתם, וצדים אותה. בעיה נוספת המאיימת על הגיריות היא נטייתן להידרס בכבישים. תודות לכל אלה, מצויה הגירית החביבה בסכנת הכחדה חמורה.

אפשר למצוא גיריות דבש במגוון סביבות מחיה, מערוצי נחלים עתירי צומח במדבר הצחיח, ועד לבתה ולחורש ים תיכוניים. בשנות ה-70 זוהו ארבע תת אוכלוסיות נפרדות של גיריות דבש. הראשונה בגליל המערבי, השניה בגליל העליון והמזרחי עד עמק חולה והגולן, השלישית זוהתה בשפלת יהודה עד שער הגיא ולכיש, והרביעית אותרה בערבה הצפונית, באזור חצבה. בשנות ה-90 נראו גיריות גם בצפון מערב הנגב. ישראל נמצאת בגבול הצפון מערבי של תחום התפוצה של הגיריות בעולם.

הספרות המקצועית מתארת את גירית הדבש כ"טורף בינוני, גמיש, זריז ונבון". משקל גופה עשוי להגיע לעשרה ק"ג. הזכר גדול מן הנקבה במידה ניכרת. מלבד ניגודי הצבעים הבולטים שלה, המשמשים ככל הנראה כסימן אזהרה, יש לגירית הדבש מספר תכונות משונות להחריד: היא נוהגת להתגונן בדרך דומה ל"קרוביה" הסמור והבואש - אחרי מאבק הכולל נשיכות ומכות עזות באמצעות הטפרים שברגליה הקדמיות, היא מפרישה נוזל מצחין במיוחד, הפורץ מבלוטות מיוחדות הנמצאות בפי הטבעת שלה.

תכונה מיוחדת נוספת של גירית הדבש נוגעת להיותה, ככל הנראה, מונוגמית. לא ברור אם מדובר בקשר לכל החיים או בקשר לעונת רביה אחת או עונות אחדות – אך ידוע ששני בני הזוג מטפלים בצוותא בצאצאיהם, תוך קשר הדוק ביניהם. הם מסמנים את הטריטוריה המשותפת הקבועה, שגודלה נע בין 10-50 קמ"ר, באותן הפרשות מצחינות המשמשות להגנה. בעונת הרביה מצטיין הזכר בהתנהגות ביזארית נוספת: הוא מסמן את הטריטוריה בשתן באמצעות גרירת איבר המין על הקרקע.

אחד הדברים המקשים על המעקב אחר גיריות הדבש הוא העובדה שהן פעילות בעיקר בשעות החשיכה. הגירית טורפת בעיקר מכרסמים קטנים, ומעדיפה לתבל אותם, כאמור, בדבש. היא נפוצה ברוב יבשת אפריקה, ובנפאל והודו. להיטותה אחר דבש גדולה עד כדי כך שבמזרח אפריקה נהוג לבנות את הכוורות מבולי עץ ולתלותן על עצים, כדי למנוע מהגירית החביבה להשחית אותן.


(הכתבה נערכה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל". עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי (עורך הפרק: בני שלמון), בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.)