פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא נתניהו חסר רגישות, אלא אנחנו

      ראש הממשלה מותקף על כך שלא "ניהל" את משבר התרסקות היסעור, אבל רועי כ"ץ חושב שהוא עשה בדיוק את מה שהוא אמור היה לעשות - להישאר רגוע

      הזמן הקצר שעבר מאז שמסוק היסעור התרסק ברומניה לא מאפשר לבחון לעומק איך קרה, שמדינת ישראל איבדה כל פרופורציה בנושא. אולי זו האקזוטיקה של הרי הקרפטים, אולי זהו המיתוס של חיל האוויר ואולי אלו הדרגות הבכירות של אנשי צוות האוויר. תהא הסיבה אשר תהא, ובבוא העת יש להידרש אליה, התוצאה התקשורתית והציבורית היא איבוד מוחלט של חוש המידה בסיקור תאונה אווירית, שבה נהרגו שישה חיילים.

      לא מדובר רק באבל התקשורתי הכבד והמתוזמר, שהיה מוגזם לכשעצמו, אלא בעיקר מסע איבוד העשתונות והצדקנות שבא לאחריו. מסע, שגרר גם את ראש הממשלה לתוכו, הפעם בעל כורחו.

      ביום ההתרסקות ציינה משפחת נתניהו יום הולדת לבנה, והחגיגה עצמה נערכה בבית ראש הממשלה בשעה שנתניהו עצמו כבר ידע על המקרה. לאור זאת, מואשם נתניהו בחוסר רגישות משווע וחלק מהפרשנים אף טענו, ש"התקלה" הזו היא הוכחה נוספת לכך שנתניהו לא מסוגל ולא ראוי לנהל את המדינה,.

      מנהיג, לא מפקד

      מה מצפים אותם צדקנים מראש הממשלה? מה בדיוק ראש הממשלה אמור לעשות, אחרי שהמטוס כבר התרסק? איזה משבר יש לנהל כאן? האם חיל האוויר, צה"ל ומשרד הביטחון לא יכולים להתמודד לבדם עם מטלת בירור העובדות, בדיקת האופציה של חילוץ והודעה למשפחות, פרוצדורה שהם נדרשים אליה ולא בפעם הראשונה?

      מה רוצים מגלגלי העיניים מראש הממשלה, מלבד שיתעדכן במספר הנפגעים? איזה תרומה משמעותית נדרשה מנתניהו אחרי שהמסוק כבר התרסק, מלבד להשאיר את הטיפול לבעלי המקצוע, לדרוש דיווחים ולהמשיך לנהל את ענייניו. הם רוצים להמשיך ולהציק, לראש הממשלה ולכולנו. המסוק התרסק, אנשי הצוות נספו, ועם דם בעיניים ותחושת מיאוס מהחיים כאן, בחום יולי הקופח, הם רוצים לתלות אשמים.

      זה לא הוא, זה אנחנו

      השנאה לנבחרי הציבור מעבירה אנשים על דעתם, חלקם מחזיקים במשרות בכירות בתקשורת. השנאה לא מאפשרת לאנשים לשפוט בקור רוח מה נכון ומה לא נכון. כל כך הרבה מרירות וטינה מגולמים ביחס לאלו שמנהיגים את המדינה, עד שכל סיבה, צדקנית וקטנונית ככל שתהיה, נראית לנו כלגיטימית לניגוח נוסף שלהם.

      אם ראש הממשלה נופש יומיים בצימר בצפון, הרי שהוא מיד יותקף בטענה ש"איך הוא מרשה לעצמו בזמן שגלעד שליט נמק בכלא". חברי הכנסת יוצאים לפגרה, התגובה תהיה "מושחתים נמאסתם". נתניהו חוגג לבנו יום הולדת באירוע פרטי בבית עם חברי המשפחה? עדות נוספת לחוסר הבנה וזילזול.

      המשתלחים בנתניהו טועים לחשוב, שראש ממשלה הוא פלייליסט בגלגלצ, שברגע אחד של אסון עובר מלהיטים עליזים לסוף שבוע רגוע. המשתלחים שוכחים, שלמרות גל האבל הלאומי וכותרות הרגש והקיטש, ראש ממשלה עובד 365 ימים בשנה, כשרובם מוקדשים לניהול משברים, אסונות וקבלת הודעות על עוד הרוג או קורבן. עם כל הצער שבדבר, תאונת המסוק היא רק עוד יום במציאות הישראלית הקשה והמורכבת.