מזל טוב: שנה לבוש בבית הלבן

מראיין: "אתה יכול לנקוב בשמו של נשיא צ'צ'ניה?"
בוש: "לא, ואתה?"
מראיין: "אתה יכול לנקוב בשמו של נשיא טייוואן?"
בוש: "כן, לי".
מראיין: "אתה יכול לנקוב בשמו של הגנרל ששולט בפקיסטן?"
בוש: "הגנרל הפקיסטני החדש… הוא בדיוק נבחר (הפסקה), לא נבחר, זה הבחור שהשתלט. נראה שהבחור הזה הולך להביא יציבות לאזור ואני חושב שאלה חדשות טובות לתת היבשת".
מראיין: "אתה יכול לנקוב בשמו?"
בוש: "גנרל (הפסקה) אני לא יכול לנקוב בשמו של הגנרל".
מראיין: "וראש ממשלת הודו?"
בוש: לא. אתה יכול לנקוב בשמו של שר החוץ של מקסיקו?"
מראיין: "לא אדוני, אבל הייתי אומר שאני לא רץ לנשיאות".

(ג'ורג' בוש בראיון טלוויזיוני לאנדי הילר, נובמבר 2000)

לקראת סוף השנה שעברה, ג'ורג' ווקר בוש היה עדיין טרוד בספירת ראשים סגולים של קשישות פלורידה ובניסיון לשכנע שאכן זכה לתמיכת רוב אזרחי המדינה שטופת השמש. בסופו של דבר, הוא הצליח לשכנע את שופטי פלורידה (שבמקרה או לא במקרה, רובם מונו בזמנו לתפקידם על ידי אחיו, מושל פלורידה, ג'ב בוש), ואפילו את שופטי בית המשפט העליון. אבל הוא הגיע לנשיאות רצוץ, חבוט, ונעדר לגיטימציה.

רק שנה אחרי, נהנה בוש מ- 86 אחוזי תמיכה בסקרים, ואפילו גור, שעשה הכל כדי שבוש לא ייכנס לבית הלבן, הצהיר לאחרונה ש"ג'ורג' בוש הוא הרמטכ"ל שלי". אין ספק: בג'ונגל שהפך העולם מאז ה11- בספטמבר, ג'ורג' וו. בוש הוא המלך. כל השאר, כולל ראשי מדינות עשירות וחזקות, הם לכל היותר אנשי החצר.

בוש, שריחף בין בסיסים צבאיים שונים ולמעשה נעלם ביום ההתקפה על ארה"ב, הואשם בהססנות ועורר געגועים לקלינטון האבהי. אבל הוא התעשת, לקח את העניינים לידיים והדביק פערים במהירות. שנה קודם לכן, הוא לא ידע לנקוב בשמו של נשיא פקיסטן, הגנרל פרבז מושארף. היום, כבן בריתו החשוב ביותר במלחמה שהכריז על הטרור באפגניסטן, מושארף מככב ברשימת החיוג המקוצר בטלפון בבית הלבן.

ואולם, גם לפני הנקודה הארכימדית שסומנה באותו יום עקוב מדם, הצליח בוש בשנתו הראשונה להטביע את חותמו, לטובה או לרעה, על החיים האמריקאים. הנשיא הטרי, שתואר טרם כניסתו ספק כפלייבוי ספק כשוטה הכפר, כמי שנפט זורם בעורקיו ושחבריו אילי ההון שולטים במוחו, התעלם מהכל, וביצע בדיוק את מה שהוא מאמין בו, בסמכותיות ובביטחון עצמי.

בחודש מאי הציג בוש את התוכנית לאנרגיה לאומית של ממשלו. התוכנית כללה התנערות אמריקאית בוטה וחד-צדדית מחתימתה על אמנת קיוטו ומהתחייבותה לצמצום פליטת הגזים הרעילים בתעשיה בארה"ב. שוחרי איכות הסביבה רתחו, ראשי מדינות חתומות כעסו והדמוקרטים בוושינגטון, שהתחייבו על קיום האמנה בזמנו, נעו בחוסר נוחות על כיסאותיהם. אבל כולם נאלצו לבלוע את הצפרדע, ובוש הבהיר לכולם שמעכשיו יש רק בוס אחד בעולם.

אישור נוסף למעמדו כמפקד יחיד הגיע החודש, כשבוש הודיע סופית לממשל הרוסי כי וושינגטון חוזרת בה מאמנת איי.בי.אם מ-1972, להגנה מפני טילים בליסטיים. במוסקבה לא אהבו את ההחלטה וגם מבייג'ינג עלו קולות מחאה רפים. ואולם, גם שם הבינו כבר שכשהשריף מטקסס רוצה משהו –הוא יקבל אותו.

בכלל, השנה הראשונה של ממשל בוש אופיינה בעימותים עם שתי המדינות היחידות שמציבות איזשהו אתגר מול מעצמת העל היחידה בעולם. המתיחות עם סין הגיעה לנקודת רתיחה במשבר מטוס הביון, שבשיאו הוחזקו אנשי הצוות האמריקאים באי הסיני היינאן. משרד החוץ בבייג'ינג דרש התנצלות על מותו של הטייס הסיני. הנשיא סירב להתנצל והסתפק בהבעת צער. שעות ספורות לאחר מכן, האמריקאים שבו בשלום לבסיסם בארה"ב.

בתחום הכלכלי, לעומת זאת, נהנה בוש בינתיים בעיקר מחסדי האזרח האמריקאי. הנשיא - שכמושל מדינת טקסס שבר את כל שיאי ההוצאות להורג אך סיסמת הבחירות שלו היתה "שמרנות רחומה" - נהנה בינתיים בעצמו ממידת הרחמים. איש באמריקה אינו חושב להטיל בו את האשם על נזקי הפיגועים בארה"ב, שנאמדים בכ-21 מיליארד דולר. אף פרשן כלכלי גם לא מצפה ממנו להיות זה שיוציא את הטכנולוגיה האמריקאית ממשבר ההיי-טק. בסיכומו של דבר, למעט התנגדות מינורית של כמה מגזרים למדיניות המיסוי, הנשיא זוכה לאשראי בלתי מוגבל מהאמריקאים - כל עוד יטפל באוסאמה בן לאדן ויביא כבוד למשפחה האמריקאית.

שנת 2002 תהיה "שנת המראה" של בוש. לקראת שנת ההמראה הקודמת, 1991, עשה בוש האב הכנות אחרונות למלחמה בעיראק. הסימנים שיוצאים מוושינגטון בשבועות האחרונים, מלמדים, חרף כל ההכחשות, כי נשיא עיראק, סדאם חוסיין, נמצא במרכז הכוונת גם של בוש הבן. העובדה שבוש האב הוריש לבנו את רוב בכירי ממשלו, שלפי הלשונות הרעות משמשים כ"בייבי-סיטרס" שלו, מחזקת הערכה זו.

עם זאת, אסור לשכוח: התרכזותו של אביו בשנת המראה במבצע "סופה במדבר", והעובדה ששכח ש"זו הכלכלה, טמבל", הפכה את השנה העוקבת לשנת התרסקות, שבסופה הדיח אותו המצביע האמריקאי מהבית הלבן. בוש הבן, על מסלול ההמראה, מהדק חגורות, נושא את תפילת הדרך ומתפלל: שלא יזדקק לסיוטי טרור נוספים כדי להצדיק את מעמדו.