וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חיי עם רוצח

נצחיה יעקב

30.7.2010 / 6:00

בשבעה על שלושת ילדיה, אספה לילך שם?טוב את שארית כוחותיה, וסיפרה בכאב על חייה עם איתי בן דרור, בעלה ואב ילדיה שהפך לרוצחם. דרך סיפור ילדותו הקשה במשפחות אומנה, האהבה, התפרצויות הזעם, הבגידה והחיים הכפולים שקדמו לרצח. "חייתי עם חיה שאין לה רגש"

רק פעם אחת במשך שעות ארוכות של ראיון פורצת לילך שם?טוב בבכי. היא נזכרת בשיחת הטלפון האחרונה עם ילדיה, עומר בן ה?10, רוני בת ה?8 ואור בן ה?5, שעות אחדות לפני שבעלה לשעבר, איתי בן דרור, רצח אותם. "הם סיפרו כמה כיף להם עם אבא. אור לא רצה לדבר איתי, וסימנתי לי תזכורת בראש, שכשאני אראה אותו, אחבק אותו, ואגיד לו כמה אמא שמחה לראות אותו. ולזה לא זכיתי", היא נשברת, ובוכה ללא הפסק: "שלוש מתנות עטופות בתכריכים הוא נתן לי מתנה ליום ההולדת. הוא דאג להביא אותם לעולם וגם דאג לקחת אותם ממני".

האישה שקברה השבוע את שלושת ילדיה, תובעת לדבר ולא מפסיקה לרגע. היא מגייסת תעצומות נפש אדירות ומגוללת את סיפור חייה בניסיון להבין מה הביא לרצח הנורא, לזוועה הבלתי נתפשת.

הכל התחיל דווקא באהבה גדולה. "מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה אב ילדיי", מספרת לילך, "היתה בינינו כימיה חזקה. היינו בני 23, ובכל זאת, הוא כל הזמן אמר לי 'את מרגישה לי כמו אמא'. אני התאהבתי באכפתיות שלו, שגרמה לי לרצות להיות בקרבתו". כבר בפגישה השנייה הוא סיפר לה על היותו ילד מאומץ, ילד חוץ בקיבוץ, שמעולם לא חווה אהבת אם. היא, שבאה ממשפחה חמה ומלוכדת, רצתה לפצות אותו באהבה.

ילדות של התעללות והזנחה

איתי בן דרור נולד במוסקבה בשם אריה בפברואר 1972. הוריו התגרשו כשהיה בן חצי שנה, אביו נשאר בברית המועצות כשאמו והוא עלו לישראל בשנת 1974. החיים לא האירו פנים למשפחת העולים. האם נקלעה למצב כלכלי קשה, פיזרה צ'קים ללא כיסוי ובשל כך נשלחה לכלא. אז גם נטשה את בנה. אריה הקטן הועבר לדודה קשישה, שהתגוררה בחיפה. בגיל חמש נמצא איתי בבית הדודה על ידי רשויות הרווחה. הוא נמצא במצב קשה לאחר שעבר התעללות והזנחה. הוא לא ידע לדבר, ונאלצו לעקור את כל שיני החלב שלו, שהיו אכולות עששת.

זמן לא רב אחרי יום הולדתו החמישי, הגיע אריה לביתם של דרורה ומיכה בן דרור בקיבוץ יראון. הם היו בשנות ה?30 לחייהם ולא הצליחו להביא ילדים לעולם. שם למד לדבר והלך לראשונה לגן, אבל אירועי העבר ניכרו בו. בבגרותו הרבה איתי לספר לאשתו על השנים הקשות בקיבוץ. "הוא סיפר על הורים מאמצים קרים, שלא ידעו לתת אהבה פיזית, שלא ממש אהבו אותו", סיפרה השבוע לילך, "הוא אמר שכילד הוא כל הזמן חשש שאמא שלו תנטוש אותו, כמו אמו הביולוגית. הוא אמר שוב ושוב שהיא לא הבינה אותו כשהיה רעב למגע ולאהבה, ולא הצליחה להשתלט עליו. שוב ושוב הזכיר את הנטישה. אמר שהרגיש ילד חוץ דחוי ולא אהוב, שמעולם לא קיבל מתנה מהוריו, גם כששלושת אחיו החורגים, הקטנים ממנו, קיבלו. הוא נהג לכנות עצמו 'זאב בודד' כשדיבר על ילדותו".

השבוע ביקשו הוריו המאמצים למסור שצר להם על הדברים. "לא נגיב עקב הכאב המשותף. איבדנו כולנו שלושה ילדים, נכדים אהובים".

מריבות מההתחלה

בדצמבר 1995 נפגשו לילך ואיתי. "היו לנו הרבה מריבות כבר בהתחלה", היא מספרת. באחת המריבות היא הציע לה נישואים. "צרחנו אחד על השני, כמו שהיינו עושים כמעט כל יום, כשפתאום הוא שאל אותי בצעקות: 'אז את רוצה להתחתן איתי, לא?' אמרתי לו כן. והתחלנו שנינו לצחוק".

למרות המריבות, האהבה פרחה. "זו היתה תקופה מאושרת. היו לנו הרבה תוכניות. שנינו נורא רצינו להביא ילדים. הוא אמר 'אני רוצה אמא חמה לילדים שלי. לא כמו שהיתה לי'", סיפרה לילך.

"אחרי שילדתי את עומר שיהיה לי רק בריא", היא אומרת, ומיד נזכרת שרק לפני כמה ימים התחננה שייתנו לה לכסות אותו בפעם האחרונה, "איתי היה מדהים כמו שרק אמא חדשה חולמת. גאה ומאושר. הוא זה שהיה אחראי על המקלחות ועל החלפת חיתולים. לעולם לא שר או הקריא סיפורים, אבל תמיד יכולת להרגיש שעומר הוא אהבת חייו. איתי העריץ אותו והשקיע בו את הנשמה. בגלל זה כואב לי. כי גם בלילה האחרון שלהם, ידעתי בתחושותיי כאמא שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא ידעתי לתרגם את זה. אבל תחושה של אמא היא תחושה חזקה שאסור להתעלם ממנה. הייתי בהיסטריה ולא ידעתי לתרגם את התחושה הנבואית שלי".

שנה וארבעה חודשים אחרי הולדתו של עומר נולדה רוני. במקביל, איתי נכשל בניסיונותיו להיכנס לעסקים. כשרוני היתה בת שלושה חודשים, הוא קיבל הצעת עבודה מבן דודו, ובעקבותיה עברו להתגורר בטבעון. ללילך הציעו לנהל את העסק בצפון. לרוע המזל, אחרי שלושה חודשים נכשל העסק. "ובכל זאת, עדיין היינו חזקים וביחד. אחרי ההלם הראשוני שאלתי את איתי למה שלא נקים חברת הובלות משלנו - הכל היה אז נורא פשוט. כל מה שחלמנו - הרמנו. איתי היה בחוץ עם הרכב, אני ניהלתי את העסק מהבית. העבודות התחילו לזרום, כסף התחיל לזרום. פתאום העזתי לחלום על קניית בית פרטי. זה היה בהישג יד".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"תמיד היו לו פינה וזמן וכוח לילדים". אור, עומר ורוני ז"ל/מערכת וואלה!, צילום מסך

עסקים כושלים

אחרי כשנתיים בצפון, המשפחה חזרה לנתניה. אבל אז החלו החריקות בחיים ובזוגיות. "המשכנו לחיות כמו מלכים. מסעדות, בגדים, בילויים. אבל במקביל החלו הבעיות הכלכליות להצטבר בגלל ניהול כושל של העסק. רציתי יועץ כדי להבריא את החברה ואיתי לא הסכים. פתאום התחילו לחצים בבית, הבית התנהל תוך כדי מריבות בלתי פוסקות וויכוחים מייגעים. אז גם גיליתי שאני בהריון.

"עד אז", היא אומרת, "החיים זרמו, ידענו עליות ומורדות ככל זוג ממוצע, אבל היתה תשוקה, היה הרבה יחד וחברות". לילך רצתה לעשות הפלה. איתי התעקש שלא. "הוא נלחם על הילד הזה, ואהב את הרעיון להיות שוב אבא". היא היתה אז בדרך להגשמת חלום ישן - להיות מאפרת אמנותית. לראשונה הרגישה קושי להכיל את הנישואים. "הייתי מתוסכלת וממורמרת והמצב הכלכלי לא תרם".

המצב בבית הפך לבלתי נסבל כשבעקבות הלחץ לילך החלה להתכנס בעצמה, מנותקת מעולמו של איתי. בחוץ היא פרחה בעבודות ובלימודים, וקיבלה הרבה מחמאות שלא זכתה להן בבית. "עדיין לא הייתי שלמה עם ההריון. לא רציתי לוותר על החיים והחלומות שלי. מצד שני, לא רציתי שהמשפחה תתפרק. לראשונה, לא ידעתי לקרוא את איתי.

"היה קושי, אבל עדיין לא בשביל לפרק משפחה. עדיין לא דיברנו על גירושים. גם לא ביני לבין עצמי. הוא עבד מאוד קשה, והיה חוזר הביתה מותש. תמיד היו לו פינה וזמן וכוח לילדים. היה משחק איתם, מתייחס אליהם. אני נדחקתי לפינה.

"זו הפעם הראשונה, שהרגשתי לבד. עם שני ילדים קטנים, בהריון השלישי, והוא כבר לא היה לידי כמו פעם. בפעם הראשונה הלכתי לבדיקות לבד. הרגשתי כמו אם חד?הורית עם בטן ענקית".
לפני חמש שנים, דווקא בצל ההידרדרות, הציע איתי ללילך הצעה, שלזמן קצר הפריחה את השממה בזוגיות - בית להשכרה בכפר יונה. "כשנכנסתי לשכונה, זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהגעתי הביתה. אמרתי שאני רוצה לעבור לשם אתמול. המופרע באדם לא היה יכול לדמיין שלימים, זה מה שיוביל לגיהינום הפרטי שלנו".

עם עסק מקרטע וזוגיות מקרטעת לא פחות, עברו להתגורר בשכונה. "ההתחלה בבית החדש, רוב הזמן היתה בסידורים כשביד אחת אני מרימה את רוני, ובשנייה את עומר, עם בטן ענקית. זה היה קשה מנשוא. לתוך המציאות הזו ילדתי את אור".

חובות לשוק האפור

נחושה להבריא את המשפחה והעסק, ביקשה לילך מאיתי הזדמנות לנהל את החברה. זו היתה הפעם הראשונה שהוא "נכנס בי בכל הכוח. הרגשתי איך הוא סירס אותי כלכלית ונפשית, הוא צרח ואמר שאני יודעת רק ליילל ולצעוק. שאני לא שווה כלום. השיחה הזו זיעזעה אותי. פתאום נפל לי האסימון. שכל השפע שהיה לי, היה תמיד בשליטתו. מאז המצב בבית השתנה ללא הכר. הוא צרח בכל הזדמנות. גם על הילדים".

בנוסף, הקושי הכלכלי רק גבר. איתי היה חייב כסף, והרבה. הוא פנה לאביו למרות הבטן המלאה שהיתה לו עליו. "היינו חייבים לשוק האפור, איתי קיבל איומים וחשש שהם יפגעו בילדים וזה הלחיץ אותו". האב כיסה חלק מהחובות, גם האחים שלו ניסו לעזור, רק שישתקם ויקום על הרגליים.

"אני כבר לא רציתי לשקם כלום", אומרת לילך, "השקעתי את עצמי בילדים והם הפכו להיות העוגן שלי. ההצלה. הוא גימד אותי ובכל זאת, לא היה לי הכוח והאומץ לקום וללכת".
אבל אז הגיע הקש ששבר את גב היחסים השבריריים ממילא של בני הזוג. "לפני כשנתיים שרית (שם בדוי; נ"י) נכנסה אלינו לחיים", מספרת לילך, "היא היתה מהשכונה. חשפתי בפניה הכל, גם את האמת שמאחורי הפיקציה של החיים המושלמים לכאורה שלנו. היינו כמו אחיות. לא חלמתי שבזמן שהיא מזדהה איתי, היא מתקרבת פיזית לבעלי.

"באותה תקופה איתי אמר שיש לו פריצת דיסק, הוא ירד מהמשאית, וניהל את החברה מהבית. ניצלתי את הפרצה, ואחרי שבע שנים שלא יצאתי לעבוד, התחלתי לעבוד. על רקע זה הקרע הלך וגדל". דווקא אז איתי הציע לה ללכת לייעוץ זוגי.

המפגש הראשון היה טעון. כשבוע לאחר מכן, ערב המפגש השני, היא התעוררה וראתה שאיתי לא חזר הביתה. מודאגת, החליטה לעשות סיבוב עם הרכב בשכונה, אולי איתי נמצא אצל אחד החברים ושכח להודיע. מתברר שאיתי, שכבר היה עמוק בתוך משולש רומנטי עם שרית ובעלה, היה אצלם. "ראיתי את הרכב שלו בחניה שלהם. נדהמתי. התקשרתי אליו, והוא אמר שהוא אצל אחיו. אמרתי לו שאני רואה את הרכב שלו. הוא ירד למטה חיוור. פתאום כבר לא הייתי המטומטמת החשדנית. צרחתי עליו בזעם שלא יעז לחזור הביתה.

"מפה הדרך לניתוק מוחלט של היחסים היתה מהירה. פגישת הייעוץ השנייה התחילה בבקשתו של איתי לפרק את החבילה. בדרך, הוא הציע לי שאולי רק ניפרד או נעשה נישואים פתוחים. הייתי המומה לשמוע את זה מאיתי. הכרתי את איתי, שאם משהו נתקע לו בראש, לא יעזור בכלום, הוא לא יירגע עד שלא ילך איתו עד הסוף. היתה לו מין התפרצות מינית פתאומית, ואני רק חששתי שהוא עושה את זה כדי שיהיה לו קייס עלי ברבנות".

ביולי 2009 נפתח תיק גירושים. איתי עזב את הבית לטובת חדר אצל שרית ובעלה, במרחק יריקה מבית המשפחה. איתי הודה ברומן, אבל הכחיש את המשולש הרומנטי. בסוף יולי, הוא ביקש לחזור לחיות יחד. משסירבה אמר לה: "צריך לנכש את העשבים השוטים ולשים אותם על הקבר שלך".

"חיה שאין לה רגש"

הבעיות הנפשיות של איתי התפרצו כשהוא התבקש לעזוב את ביתה של שרית בספטמבר 2009. אז החלה סדרה של ניסיונות התאבדות, שבכולם איתי נפצע באורח קל. לאחר כל ניסיון התאבדות הוא אושפז לתקופות קצרות בבית החולים הפסיכיאטרי פרדסיה.

לאחר שחרורו מבית החולים החליט איתי לנקום באהובתו. הוא סיפר ללילך על רומן שנמשך חצי שנה, ושלח אי?מייל לחברים שבו סיפר על הרומן. את אחד מניסיונות ההתאבדות שלו ביצע כשחתך את ורידיו בפתח ביתה של שרית. היא מצידה התלוננה נגדו במשטרה על אונס. התיק עדיין פתוח.

בנובמבר 2009 התגרשו איתי ולילך. איתי ביקש ממנה לספר יחד לילדים. "הוא התחיל לבכות ובישר להם. הבנים התחילו לבכות, רוני צחקה ואני גם התחלתי לצחוק. אמרתי לה, 'תראי איזה יופי, הבנים בוכים והבנות יושבות וצוחקות'. כולם צחקו. רק עומר הסתגר בתוך עצמו". בלילה, איתי ניסה להתאבד בפעם הרביעית, ואושפז שוב.

במאי התחיל איתי לצאת מבית החולים אחת לשבוע לראות את הילדים תחת פיקוח הרווחה. בתחילת יוני עזב את פרדסיה, וחזר לבית בנתניה. לפני כחודש נכתב בחוות דעת פסיכיאטרית: "ניכר כי הקשר של איתי עם בני משפחתו טוב וכי אין מניע מקיום מפגשים עם ילדיו מחוץ למרכז הקשר". המלצה זו הובילה גם למפגש האחרון.

ביום חמישי שעבר אסף איתי את הילדים. למחרת, חגגה לילך יום הולדת עם חברים. "חשבתי שלא חשוב שהתגרשתי. העיקר שיש לי שלושה פרחים". היא לא ידעה שאז הם כבר הפסיקו לנשום.
בשבת בצהריים היא היתה אצל חברים. אח של איתי התקשר אליה, והיא שמעה רק צעקות. בטלפון הבא קול שאל אותה "איפה את?", ושוטר נשמע ברקע. "צרחתי שמשהו נורא קרא לילדים. הוא רצח לי אותם. את השוטרת שהגיעה אלי אחר כך עם עיניים דומעות, רק שאלתי: 'הם מתו?' היא הינהנה, שאלתי שוב, 'שלושתם?', ואז התמוטטתי.

"אומרים שהוא מפלצת", מסכמת לילך בכאב שאי אפשר להכיל. "האקדמיה חייבת להמציא מילה לחיה שאין לה רגש. היה בו המון כעס, ומי ששילם את מחיר האובססיה - זה הילדים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully