פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      של מי האבל הזה?

      ליאיר נתניהו חגגו יום הולדת, בשייטת 3 זימרו עם כוכב נולד ובאולמות השמחה ברחבי הארץ המשיכו לרקוד. נורית אמיתי טוענת שאין תחליף לכאב שבלב, אבל החיים נמשכים גם על רקע נפילת בחורינו הטובים ברומניה

      בשעות הערב היותר מוקדמות של יום שני היו רבים בארץ שכבר ידעו מה קרה בין מצוקי הרי הקרפטים ברומניה. גם ברומניה הטיבו לשדר תיאורים מאתר ההתרחשות ועידכנו בהתאם. אלא שבמדינה כשלנו, עד שלא מודיעים למשפחות הנעדרים וההרוגים, ההודעה לציבור מתעכבת. עם זאת, אין זה אומר או מונע מרבים אחרים לדעת הכל, עוד בטרם המקורבים מיודעים בכך.

      בסוף שנות ה-70, כשנפטר יו''ר הכנסת ישראל ישעיהו, הוכרז אבל לאומי במדינת ישראל. לאחר מכן החלו הביקורות וחלו שינויים בכל מה שקשור בהגדרות של אבל לאומי ודרגותיו. השבוע האחרון הוכיח שאין מקום לקבוע חוקים וכללים לזכות להתאבל ולהזדהות, כמו גם להשליט את האבל על המרחב הציבורי שכולל שגרת חיים, אירועים מתוכננים, שידורי טלוויזיה ורדיו, ובכלל.

      בשבת נרצחו שלושה ילדים בידי אביהם. יומיים וחצי עסקה התקשורת בכל הנוגע וסובב אירוע זה שהחריד רבים. אסון האימונים של חיל האוויר ברומניה סגר את הלופ המייצג את הרצף הבלתי צפוי של החיים בארץ הזו - רצח ואלימות במשפחה ולאחריו מעבר למות חיילים בארץ זרה.

      התקשורת בדיוק כמונו

      המוות הוא פתאומי, בלתי מובן, בלתי ניתן לעיכול. הוא גודע באחת חלומות, תקוות, אהבות. הוא מנפץ לרסיסים את הביטחון הבסיסי של המוכר והידוע ומעמיד בסימן שאלה את החיים בכלל. יותר מכך, המוות הפתאומי מותיר הלם. בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי א?ב?לו?ת, אלא שלאבל לאומי – מן הדין והצדק - יש חוקים והנחיות מוגדרות ומזדמנות משלו. קיימות דרגות סף של סטטוס המת, מספר ההרוגים באירוע ובמה האירוע אופיין: רצח במשפחה או של ראש ממשלה ו/או אישיות בכירה אחרת, פיגוע חבלני, תאונת דרכים או בניין שעלה באש וגרר אחריו הרוגים ופצועים.

      תהיה זו היתממות אם לא נודה שלתקשורת ולנו משנה גם זהות הנספים: ישראלים? ערבים? עולים חדשים? ישנן אפילו דרגות לא מוצהרות שעושות אבחנה בין תאונות דרכים שבהן נפגעו יהודים, מתנחלים או ערבים וכמובן – הבדל של ממש כשבין הנפגעים נמצאים חיילי צה"ל. עצוב שכך הם פני הדברים, אך אלו עובדות שקשה להתווכח איתן ולו בגלל מה שכל אחד חש כשהוא שומע על אסון כזה או אחר. הכאב נותר כשאדם מעבד את בשורת האסון ומחליט האם יגע בלבו או יעבירו לסדר היום, אבל החיים נמשכים. בדרך כלל אמצעי התקשורת יודעים מנסיונם לשים גבולות במקומות הנכונים, כמו גם לקבוע היכן יעבור הקו השחור בין האבל המוקרן והמשודר להמשך השגרה.

      מי שחש לא בנוח עם הדברים שהוא רואה או שומע, יכול להשתמש בשלט ובכפתור הכיבוי. מכל מקום, העובדה, כפי שגם אמר מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, היא ש''אנחנו ממשיכים קדימה'', וכך צריך שיהיה. עם שלם לא יוכל לנחם משפחה, הגם שיקירה הותיר אישה, ילדים וילדים שטרם יצאו לאוויר העולם.

      כאן הסתיימו שידורינו

      תמיד תישאר שאלת הגבולות שבן צער, כאב, והשבתת החיים מלכת – איפה הגבולות נמתחים והאם לא די באזכור חדשותי? תזכרו שבעזרת שפע הערוצים, הטלפונים הסלולריים ושאר הגאדג'טים, יכול כל אחד לדלג במידה זו או אחרת על העצב והצער. האמת והכאב שפנימה הם החשובים. כל אחד די לו שיאמץ ללבו לוחם, ילד, או אדם שחייו ניטלו ממנו, ויצעד איתם אל תוך החיים שנמשכים, לקראת הבלתי נודע שעוד לפנינו.

      ואף מילה על הביקורת בדבר החגיגה ליאיר נתניהו. תבינו לבד.