זה קרה ביום שבת האחרון, כשיצאתי עם משפחתי לפארק שעשועים סמוך לכביש 444, כדי ליהנות עם הילדים מהופעה של יובל המבולבל. כשהגענו התברר לנו כי חמולות שלמות, לצד משפחות גרעיניות, ניהלו חמ"ל שדה כדי להשתלט על כל פיסת אדמה ולתקוע בה דגל. גזרת המנגלים נכבשה ראשונה, לאחריה נפלה עליית הדשא הסינתטי שמול הבמה המרכזית, שם גם נערך מופע פתוח לכישרונות צעירים. נו, טוב - לצעירים.
האמת היא שהיה מהנה. הילדות הקטנות זייפו, הבנים התרסקו על הבמה בתרגילי קפוארה כושלים וההורים הבהירו למנחה שרק הילד שלהם הוא המנצח הגדול, למרות שמלכתחילה הוסבר להם שלא מדובר בתחרות ואין פרסים. כשהמבוגרים הבינו שאין פרסים, הם הורידו את הילדים מהבמה בהפגנתיות. אחרי הכל, איפה הכיף בשירה וריקודים אם בסוף לא מקבלים משהו חינם, אפילו קרטיב? אך כל זה היה רק מופע החימום, לפני שגיליתי שעם ישראל עדיין חי וקיים. ובועט. ובעיקר מאיים. צועק. דוחף.
בעוד שהתלהבות תמימה שטפה את פעורי הפה הקטנים לנוכח השואו של יובל המבולבל - ההורים התרכזו בדבר אחר - דחיפות, קללות ומריבות על המקום הקרוב ביותר לבמה. למה לדחוף? הכל כדי שהילדים - שבכלל לא הבינו מדוע ההורים צריכים לריב אלה עם אלה ונהנו לצפות במופע גם מרחוק - יראו את ההופעה מהכי קרוב שאפשר.
הורים שנותנים לילדיהם דוגמה רעה
"הורים יקרים, נא לפנות את הכיסאות כדי שיהיה מקום לכולם", התחננה המנחה פעמים מספר. לנוכח ההתעלמות מבקשותיה היא פלטה: "אולי מישהו יודע את שפת הסימנים, כי ההורים שמולי חירשים". אבל קללה אחת הכניעה את המנחה, שנאלצה לשלוח את המאבטחים לפנות את המאחז הבלתי חוקי.
אבל גם המאבטחים, כמובן, ספגו קללות מההורים הנמרצים, ואיזה מזל שהמופע התחיל. יובל סחף אחריו את הילדים בבדיחות, שירה ואזכורים בלתי פוסקים, כמובן, של הדי.וי.די החדש שלו, שממתין בפינת המזכרות.
הקטנים היו מאושרים עד אין קץ, בעוד ההורים עשו הכל כדי להבטיח את שדה הראייה של ילדיהם. ורק של ילדיהם, כי היה נדמה שאת השאר הם היו משליכים לבור בחניון שלתוכו נפלתי בדרך הביתה, לו רק היה החוק מתיר זאת.
מצד שני, אולי יש בכך היגיון מסוים. אם הילדים נהנים ולהורים משעמם - למה באמת שלא יעשו קצת ספורט, למשל ללכת מכות עם הורים אחרים. כן, זה די עצוב, אבל בזמן שהילדים נקרעו מצחוק אחרי עוד התבלבלות של יובל, כמה אמהות התכתשו ביניהן מילולית, וזה כמעט גלש לאלימות פיזית ובעיקר ילדותית.
אני נותרתי המום, הנה נמשכות חולצות, אם על ידי האמא שהוגדרה "משוגעת" על ידי מישהי, או על ידי האבא ששלח אותה לעבוד בכביש, ולא ממש במילים האלה. אבל דומני כי אותו היום שבו הפליאו ההורים לתת דוגמה רעה לילדים סיכמה אם ענוגה, שצפתה בהורים שכמעט התקוטטו, והבהירה את דעתה - "הלו, אתם לא מתביישים? יש פה ילדים, איך אתם מתנהגים, כוס אמק ערס".
אגב, באותו הרגע בדיוק הסתיים המופע החגיגי עם השיר המלבב שכולנו אוהבים, "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד".