"מה שרואים מכאן לא רואים משם", אמר, כידוע, אריק שרון - ומתברר שגם הנשיא אובמה נאלץ ללמוד זאת. הנשיא נכנס לבית הלבן כשהוא חדור כוונות לחולל שינויים בכל התחומים, הן במישור הפנימי והן ביחסיה של אמריקה עם העולם - גם אם הדבר יהיה כרוך ביצירת מתחים עם בעלות בריתה המסורתיות, כמו בריטניה וישראל - ותחת זאת להנהיג מדיניות עם הפנים לעולם הערבי והאיסלמי.
לא עוד המדיניות האימפריאלית של קודמיו, לא עוד עימותים בינלאומיים ופעולות חד?צדדיות נוסח ג'ורג' וו. בוש, אלא הידברות ודברי נועם אף עם אויביה המושבעים של אמריקה - לצד פעולה משולבת של שווים בין שווים, רצוי במסגרת האו"ם. זה היה המצע האידיאולוגי ועל פיו הוא ועוזריו ניסו לעצב מחדש את האסטרטגיה האמריקנית בעולם. מטרה מרכזית באסטרטגיה הזאת היתה מניעת הפצת נשק גרעיני בעולם - והנה התברר לאובמה כי לא רק אירן מתקדמת בצעדים מהירים להשגת פצצה גרעינית, גם סוריה, בסיועה של קוריאה הצפונית, טרם נואשה. ואם המרוץ האיראני לא ייבלם, גם יתר ארצות המזרח התיכון ישאפו לגרעין.
תמרונים משותפים
שלא כמו קלינטון ובוש, אובמה גמר אומר לטפל בסוגיה הישראלית?פלסטינית כבר בשנתיים הראשונות לכהונתו. לדעתו, הפרמטרים להסדר ברורים, ומה שנדרש זה לשכנע את העולם הערבי שאמריקה איננה בכיסם של הישראלים. צעד ראשון בכיוון זה היה להכריח את ישראל להפסיק לחלוטין כל בנייה מעבר לקו הירוק, כולל בשכונות הירושלמיות. רק שזה לא הסתייע. גם בגלל המציאות הפוליטית בישראל ובאמריקה, ובעיקר מפני שהתברר שאין זה מציאותי או חכם לקחת נושא צדדי יחסית, כמו ההתנחלויות, ולהופכו לעניין מכריע. התוצאה היתה שהצד הפלסטיני, מעודד מהגישה האמריקאית, רק הקצין את עמדותיו כלפי ישראל ואת תביעותיו מאמריקה. גם פנייתו של אובמה להמונים הערבים בנאום קהיר לא עזרה, שכן מנהיגי המדינות שבהן מתגוררים ההמונים האלה רצו פעולה נחרצת נגד אירן דווקא, ואילו אויבותיה של אמריקה ראו בגישתו סימן לחולשה.
בוושינגטון יושבים אנשים שיודעים להסיק מסקנות והתפנית המדינית לא איחרה לבוא. וכמו שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה האמריקנית, המטוטלת הדיפלומטית החלה לנוע מאידיאולוגיה לפרגמטיות, ואפילו לכוחנות. בהקשר זה יש לראות, למשל, את התמרונים המשותפים עם קוריאה הדרומית, וכן את ההחלטה לספק אמל"ח לכוחות המיוחדים באינדונזיה שלוחמים בטרור, שבגלל דרכי הפעולה ה"חריגות" שלהם ארה"ב נמנעה משיתוף פעולה עימם אפילו בעידן בוש.
אך במיוחד בלט השינוי בגישה כלפי אירן: מרגע שהנשיא הכיר בכישלון המדיניות הראשונית שלו, הוא התייצב בראש המחנה שפעל להטלת עיצומים מחמירים על אירן. נראה שהוא גם החזיר לסדר היום אופציות מרחיקות לכת יותר.