יחד כל הדרך

דר וגליה גולדמן בסך הכל רצו ילדים משלהם. משאלה לגיטימית, שלא לומר מתבקשת, בחברה הדורשת מפורשות, גם אם לא התחנכתם בבני עקיבא, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", ולא מתביישת, כשהשנים מיום הנישואים נוקפות, לתהות בקול רם ופולשני: "נו?".

הסיפור שלהם הוא מסוג הסיפורים ששומעים מעת לעת: הבן הבכור נולד מהפריית מבחנה, הקטנה נולדה אחרי הריון טבעי וספונטני שהתהווה בהפסקה שלקחו לעצמם מסשן טיפולי הפוריות השני. אלא שדר וגליה, בניגוד לזוגות אחרים שעברו את דרך החתחתים של טיפולי הפוריות, החליטו להוציא ספר המתאר בצורה חושפנית את התהליך המתיש, פיזית ונפשית, שעבר עליהם.

בבית פרטי במרכז הארץ מגדלים דר (39) וגליה (35) את שני ילדיהם. הגדול בן שלוש, הקטנה בת חמישה חודשים. רק עכשיו התחילה לאכול פירות מרוסקים, ואמה יכולה להיות רגועה במהלך הראיון שהיא תסתדר גם בלי ההנקה של הצהריים.

אף על פי שבספר, וגם בכתבה, הם מופיעים בשמותיהם האמיתיים, שמות ילדיהם ומקום מגוריהם נותרים חסויים. הם גם לא מוכנים להצטלם, אף על פי שבהוצאת הספרים הבהירו להם שיש ספר למכור, וחבל, הם הרי מהכותבים היותר פוטוגניים - זוג יפה, צעיר וחיוני. אבל דר וגליה חרדים לפרטיותם ולפרטיות ילדיהם. העובדה שהם מציבים גבולות מאוד ברורים למידת החשיפה שלהם מעוררת דיסוננס מתבקש על רקע כתיבתם החושפנית. ספרם "נעבור את זה יחד" מתאר בצורה כנה ואמיצה את כל הקשיים שחוו בדרך להגשמת חלומם להביא ילד לעולם.

"אני לא רוצה שיצביעו עלי בסופר או באסיפת ההורים שתהיה בסוף אוגוסט בגן", מנסה גליה לנמק את הפער בטון שקט ושלם עם עצמו, "ההחלטה לכתוב את הספר הזה בשמות לא בדויים היא ההחלטה הכי קשה שקיבלתי. אני בפירוש בחופשת לידה נוספת בעקבות לידתו של הספר. הלוואי שמישהו אחר היה כותב את הספר הזה וכל הלבטים האלו היו נחסכים ממני. אבל הספר הזה לא נכתב עד כה. מישהו היה חייב לגשת למקלדת ולכתוב אותו. דר ואני עשינו את זה".

יותר משנתיים הקדישו דר וגליה לטיפולי הפוריות. "עקרות בלתי מוסברת" היתה יריית הפתיחה של שורת דיאגנוזות מתחלפות בניסיון להסביר את כישלונם להוציא לפועל הריון טבעי וספונטני. הם עברו את כל התחנות שבדרך - מנטילת תרופות מעודדות פריון, דרך זריקות והזרעות ועד הפריה חוץ גופית - הפריית המבחנה הידועה בראשי התיבות הלועזיים שלה FVI (In Vitro Fertilization).

מי שמזהה בנקל את כל ההגדרות האלו מכיר מקרוב את חוויית טיפולי הפוריות. במדינה שהפכה בשנים האחרונות למעצמה בתחום טיפולי הפוריות, כל אחד מכיר לפחות זוג אחד שנאלץ "לעבור טיפולים", זוג שחווה דברים לא פשוטים, שלא לומר קשים, שנקשר סביבם קשר שתיקה, כי הכי חשוב שבסוף יהיה הריון, וכל האמצעים, כך מתברר, כשרים.

דר וגליה לא מוכנים לנוח על זרי מסיבות יום ההולדת של ילדיהם ולשכוח. יותר מדי צלקות ומשקעים הותיר בהם התהליך המורכב. והם החליטו לדבר, לספר, להוכיח. כשבנם הבכור הגיע לגיל שנה חזרה גליה לקבצים השמורים במחשב, לתיעוד שכתבה לעצמה ביום שאיבת הביציות הראשונה. היא אישה של מילים, מאז ומתמיד ידעה להתנסח ולהתבטא בכתב. היה לה חשוב לתעד את הכל. היא רצתה לחרוט על הדף את הזיכרון הקשה, את הכאב, את השערורייה הרפואית שפקדה אותה בלי לעמעם את הפרטים, לא לתת לפצע להגליד ולשכוח, אלא לשוב ולחטט בו לכשיעמדו לה כוחותיה.

היא גם שמרה את האי?מייל ששלחה לחברתה מיכל. אי?מייל שנשלח עם הולדת בנה של מיכל, שמאחל מזל טוב ומנמק בכנות ישירה ונטולת הנחות למה "לפני דקות אחדות קיבלתי את הודעתך שנולד לך בן בריא, ואני לא מצליחה לשמוח שמחה כנה ונקייה בשמחתך".

דר, שעסק בעבר בקופירייטינג ובעריכת תכנים, הבין שהספר שלהם כבר התחיל לכתוב את עצמו, והתיישב גם הוא מול המחשב. לשניהם היה ברור שקולו של דר יישמע בספר הזה בבירור ובקול רם, והם החליטו על "כתיבת פינג פונג", שבה כל אחד כותב פרק. לדר לא היתה בעיה לשחזר את הפרטים. הוא זכר הכל במדויק. מחשבות, תחושות, חלומות - את כולם הוא מתאר ביצירתיות קולחת ומודעת, מלאת חוש הומור. "פרט לשמות", הוא מספר, "שחלקם בדויים, בכל העלילה אין פרט אחד שהוא בדיה. התהפוכות שחווינו היו מספיק סוערות, שלא היה צורך לתבל אותן בתוספות".

פעמים רבות במהלך הכתיבה המשותפת שאלה גליה את עצמה, "בשביל מה אני צריכה את זה בעצם?". המשימה לא היתה קלה והחוויות הקשות הציפו אותה שוב ושוב, סוחטות אותה רגשית. ובכל זאת היא החליטה לעשות את זה. "כל הספרים שמצאתי בשוק היו ספרים שהדריכו מבחינה טכנית והתייחסו רק לתהליך הרפואי", היא מספרת, "אף אחד לא כותב שם מה עובר עלייך בשירותים כשאת מגלה ששוב בא לבקר אותך המחזור החודשי הלא מיוחל. אף אחד לא נותן לך לגיטימציה לא ללכת למסיבת הברית של החברה מהעבודה כי הנפש שלך כואבת. גם בפורומים השונים הכותבות לא מעזות לשאול את השאלות הקשות באמת כמו: עד מתי ממשיכים לנסות? האם צריך לעשות את זה בכל מחיר? מה קורה לזוגיות בדרך? בכל מקורות המידע הקיימים לא נשמע קולו של הגבר. קיים פורום לפריון הגבר, אבל הוא טכני ולא יתאר בפרוטרוט איך נראה החדר שבו אמור הגבר להטיל את זרעו בתוך מכל".

"אני לא הייתי מסוגלת לכתוב את זה מרוב שחוויית ההשפלה היתה כל כך עוצמתית. מעולם לא הושפלתי כך", אומרת גליה על הקטע המצוטט, שכמו חלקים אחרים בספר מבקר את המערכת הרפואית המסואבת. הקטע מתאר את התנהלותו השערורייתית של הפרופסור המכונה בספר "הגואל", ומעורר השערות בנוגע לזהותו האמיתית של מומחה הפריון.

"אין לי ספק שזו היתה פציינטית פרטית של אותו פרופסור", אומר דר על שיחת הטלפון שקיבל הרופא במהלך הטיפול, "ולכן הוא ענה לה בלי להניד עפעף. אני וגליה החלטנו באופן מושכל להעדיף את הרפואה הציבורית על פני הרפואה הפרטית. בדקנו והגענו למסקנה שהפרוצדורה היא אותה פרוצדורה, התנאים הם אותם תנאים, וההבדל המשמעותי הוא ביחס. החלטנו שאם יחס טוב נקנה באלפי שקלים, אנחנו מעדיפים לוותר עליו. העדפנו להשקיע את הכסף בליווי פסיכולוגי לגליה, שבמהלכו היא יכלה לקבל לגיטימציה לתחושות שלה ולעבד את מחשבותיה או לנסוע ללונדון לראות את מדונה כדי להתאוורר מכל הלחץ שכרוך בסיפור הזה".

"אף אחד לא אמר לי שנטילת כדורי איקקלומין יכולה לגרום לדכדוך מצב הרוח עד כדי דיכאון", מנדבת גליה דוגמה ליחס הבעייתי שקיבלה, "הרגשתי שדעתי נטרפת עלי. לו רק הייתי יודעת את הפרט החשוב הזה. כשבאתי בטענות לרופא שלי, הוא טען שהוא מעדיף לא לספר למטופלת על כך כדי לא ליצור נבואה שמגשימה את עצמה. הטיעון הזה רלוונטי להרי החושך. הצטבר כל כך הרבה מידע במערכת אבל הרבה יותר נוח לרופאים להכניס את המטופלות לסוג של תרדמת.

"דוגמה נוספת היא עניין צילום הרחם. אף אחד לא הזהיר שלא אהיה מסוגלת לנהוג אחר כך. אף אחד לא טרח להמליץ לי לקחת תרופה משככת כאבים לפני. למה בעצם? למה התיקים פזורים על שולחנה של המזכירה הרפואית כשהשמות חשופים, ללא כל שמירה על סודיות רפואית? אני צריכה לדעת שכוכבת טלוויזיה נמצאת בתהליך טיפולי, רק כי שמה מופיע על גבי קלסר לא מוצנע?".

גם מי שטלטלות עולם הפוריות רחוקות ממנו ימצא עניין בסיפורם של דר וגליה, החושף רגעים של אהבה וכמיהה והתמודדות עם מצוקות וחוסר אונים. "לא כתבנו ספר הדרכה על טיפולי פוריות", הם מבהירים, "כתבנו את הסיפור שלנו. אנחנו מעזים לומר בקול את מה שהרוב מרגישים, וזה מחזק אותנו מאוד". אף על פי שלא מדובר בספר עיון, בסופו נמצא מילון מונחים המבהיר באופן תמציתי מינוחים רפואיים רלוונטיים. "החלטנו להוסיף את המילון כי הרופאים לא טורחים להסביר כלום ורק זורקים כל העת מינוחים רפואיים לחלל האוויר", מסבירה גליה.

סיום הספר, הנקרא בנשימה אחת, מותיר את הקורא בתחושה שגליה נותרת מרוחקת. לא יודעים עליה כמעט דבר. דר, לעומתה, פתוח ומשתף. הוא מספר בספר על חיפה, עיר הולדתו, מעלה זיכרונות מרגשים מאביו שנפטר מסרטן ולא מהסס לרדת לתיאורים אינטימיים, שהביכו את גליה בקריאה ראשונה. "כשזה קיבל את הקונטקסט של הספר לא היתה לי בעיה", היא ממהרת לציין.

גליה מסכימה איתי שהדמות שלה בספר משדרת ריחוק. "את לא היחידה שמגיבה כך", היא אומרת, "אבל בשנתיים האלו המשימה להיכנס להריון היתה משימת חיי, ושום דבר מעבר לזה לא עניין אותי. הכל איבד חשיבות. שום דבר לא היה נוכח. חייתי במין בועה ולא הבנתי איך החיים ממשיכים בכלל כשאני לא מצליחה להרות, ולכן אני כותבת רק על הרצון להיות אמא, ותו לא".

לדר חשוב להדגיש שבחוויית טיפולי הפוריות קיים גם גבר, שרוצה ילד בכל מאודו, ואותו משאירים בצל. "הצד של הגבר הוזנח מאוד עד כה וצריך להתייחס לתהליכים הרגשיים שהוא עובר", הוא מדגיש. גליה מצידה מתייחסת לאופן שבו מתייחסת החברה, ובעיקר החברות, לאישה שעוברת את הטיפולים: "אני מבקשת מכל הנשים שמקיפות נשים שעוברות טיפולי פוריות, לא לנטור ולא לזכור ולכבד את השתיקות. לא להגיד אמירות ריקות בנוסח: 'יהיה בסדר'. מאיפה אתן יודעות שיהיה בסדר? או 'תירגעי' - איך אני יכולה להירגע אם אני לא מצליחה להרות? הכי נורא זה להגיד: 'את לחוצה, בגלל זה את לא נקלטת' - אולי ההפך בדיוק הוא הנכון? אולי אני לא נקלטת ובגלל זה אני לחוצה? ובכלל, יש נשים רבות שעוברות את התהליך בעצמן ללא בני זוג. בשום פנים ואופן לא להשאיר אותן בודדות במערכה. הן חייבות עזרה ותמיכה, פיזית וגם נפשית".