מחיר ההגנה על ישראל

דן מרגלית

"הרוצה בשלום - ייכון למלחמה" פסקו הרומאים המנוסים בלחימה ובקרבות, ולא הביאו בחשבון את מחירן הכבד של ההכנות האלה. אולי מפני שבעולם העתיק לא היה המחיר כה נורא, ואולי מפני שלא הבינו. החרבות שבו לנדנן עד המלחמה הבאה, ולא רגע אחד קודם.

אבל ישראל בת ה?62 יודעת ומפנימה כי כל יום רגוע לכאורה בחייה הוא חלק מן ההכנות למלחמה, עם תפילה לבל תפרוץ, ובכל יום ששכחה את האמת הקשה נגבה לאחר מכן מחיר כבד יותר בשדה הקרב. גם בשלום ובהפוגה ובהיעדר טרור, חוט של יגון נכרך אל טבורנו.

מפני שתמיד נדפסים התצלומים עם העיניים החמות האלה. הסיפור על מי ש"כמעט" ו"עוד מעט" ו"היה לו חלום", ו"הוא עוד לא הספיק" והרעיה והילדים ואמא שהכינו את השגרה וייחלו לה - והנה היא ניטלה מהם לעד.

הם תמיד טובי בניה של האומה. מפני שהם מתנדבים בסדיר ומתייצבים למילואים בלי התירוצים של האחרים כי "האישה בהריון" ו"הילד נבדק אצל הרופא" ו"בעבודה לוחצים עלי". במובן הטוב של המשפט - "אם צריך - אני בא", ומתי האומה הזאת אינה צריכה? ומתי לא תצטרך?

הם גם הולכים בגלל החברים. מפני שאיך איציק יסביר לאורן שהפעם "לא בא לי"? ומפני שהשנים קושרות אותם לאירועים ולזיכרונות, כמו טייסי 118 אשר עשו לפני זמן מה אצל צנחן שחילצו מן התופת בעופרת יצוקה בעזה, והסבו עם משפחתו בגלבוע, ועכשיו הם יושבים בהר ההוא שידע את שאול ויונתן ואת המשפט "ליפול על חרב" והם מחזיקים אצבעות שמציליהם ישובו בשלום.

קופת הדם רושמת

ארץ שבה כל הטובים מכירים את כל הטובים, ולעולם אין ממשות לפסוק "ותשקוט הארץ 40 שנה".

באחד משיריו הפחות מצוטטים ב"טור השביעי" כתב נתן אלתרמן על האמהות העורגות אל השגרה, "ואני כתונת של חג לו תופרת", מספרת אחת מהן, אבל "הוא הלך בשדות" ו"הוא נושא בליבו כדור עופרת".

הן מייחלות אל הלא?משמעותי, שכן אין מציאות כזאת בחיים הישראליים. שכן מי שמרחיק עד להרי הקרפטים יודע שנשלח לשם כדי להתאמן בשטח בלתי ידוע. לא בגאיות ובנקיקים של הנגב הצר או בהרי הגליל המוכרים לו היטב, שהאימון בהם הופך לפחות יעיל. בכוונה הם נשלחים למציאות בלתי מוכרת, וכל אחד יודע עמוק עמוק בליבו כי לא מדובר בפיקניק ובערבי הווי אלא באפשרות שאיש אינו רוצה להעלות על בדל שפתיו.

הם נפלו בהרי הקרפטים - והיה אם באחד הימים יהיה צורך לשגר את חבריהם למשימה של ממש בשטח אחר שהוא תעלומה בשבילם, תוכל כל אם עברייה לומר כי רבים יותר חזרו בשלום מפני שמעטים אחרים נפלו קודם במקום אחר כחלק מן המשימה.

אך היום ומחר, ברגע האבל, במסע האחרון, הלב אינו עם הקולקטיב אלא עם כל אחד. לפתע כל אחד ואחד כל כך מוכר וסיפור חייו כל כך חלק מאיתנו, וכל אחד מלווה אותם בליבו ובצפייה או ברגל אל מקום מנוחתם על רקע המידע והדמע, ועוד רובד נאסף אל המסע הגדול והמפרך והדמי.

במה שקשור במחיר הגנתה של ישראל קופת הדם לעולם רושמת, לעולם מצלצלת, לעולם אינה שובתת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully