כל הסכם שלום שייחתם עם הפלסטינים יכלול פינוי מתנחלים. ואם זה לא יקרה כתוצאה מהסכם, אז כתוצאה ממהלך חד?צדדי נוסף.
הממשלה אינה מעוניינת לפתוח בשיח כזה, ויש לה סיבות טובות: המשא ומתן עם הפלסטינים עדיין רחוק מאוד מסיומו, והסיכוי שיצלח אינו גבוה במיוחד. מכאן שאין טעם לעורר היום מחלוקות בתוך העם (שלא לומר בתוך הקואליציה) על התפתחות היפותטית לחלוטין. זאת ועוד, דיון כזה עלול לעורר את השאלות שבהן אין הממשלה רוצה לגעת כעת, בין השאר: כמה מתנחלים יהיה לעקור מבתיהם? אילו אזורים יפונו? מתי תינתן ההתרעה על מועד הפינוי?
גם המתנחלים אינם מעוניינים לעסוק באפשרות הזו. מלכתחילה קשה לדרוש מהם לדון בשאלה מה יקרה עם בתיהם וחייהם, אם וכאשר יהיה עליהם לעבור למקום אחר. קל וחומר שמופרך לחלוטין לצפות שהם ידונו בכך בטרם התקבלה החלטה כלשהי. הסכמה מצדם לסוג כזה של דיון תבשר, לכאורה, על נכונותם להכיר בכך שעליהם לעקור ממקומותיהם - אפשרות שאין הם מאמינים בה ואין הם מוכנים להשלים עימה.
להתחיל את הדיון כבר היום
כאשר שני הגורמים המרכזיים שצריכים לנהל את הדיון בנושא - המתנחלים והממשלה - אינם רוצים לקחת בו חלק, אין פלא שהוא לא מתקיים בפועל. אך כאשר יגיע הרגע שבו לא יהיה מנוס מלעסוק בכך, הטיפול בסוגיה המורכבת הזו יצטרך להתנהל על בסיסה של עבודת מטה מוכנה ליישום; יהיה צורך בזמינותן של תוכניות מאוד מדויקות אשר יבטיחו קליטה נאותה של המתנחלים במקומות חדשים - שלא כפי שהיה בעקבות ההתנתקות מעזה.
בתוך כך, ולא פחות חשוב, יצטרך להתחולל תהליך עמוק ורציני של הכשרת לבבות בעם לקראת מהלך כזה. אלה תהליכים הדורשים זמן, ולכן ראוי להתחיל לקיים את הדיון כבר היום. מובן שמוטב היה לעסוק בכך כאשר ניתן לנקוב בכמות המפונים ולהגדיר גבולות, אבל גם בתנאי אי הוודאות הנוכחיים יש להיערך באופן מעשי לקראת תסריט כזה. אפשר להתחיל בדיונים על אופן קליטתם של המתנחלים; אפשר לנסות להתחיל להכשיר את הלבבות בעם ולסדוק את האופן הסטריאוטיפי השלילי שבו חלק ממנו רואה את המתנחלים; אפשר להזכיר לציבור את שהוכח בהתנתקות מעזה, שלמרות האיומים וההפחדות, רוב רובם של המתנחלים כיבדו את החלטת הממשלה, לא התעמתו באופן אלים עם כוחות הביטחון ונענו להחלטת הריבון.
אם תהליך כזה לא יתחיל עכשיו, ברגע האמת נגלה שוב שלא נעשתה מספיק עבודת הכנה. ודווקא המתנחלים שייאלצו לעזוב את בתיהם יהיו הנפגעים העיקריים מכך.