חו"ל ואנחנו: חלום ישראלי

אמונה אלון

טורקיה אוגוסט 1999. באמצע הלילה השני שלנו באיסטנבול התעוררנו והנה בניין המלון שבו שהינו מיטלטל בפראות מצד לצד. הטלטלה העזה נמשכה שניות ארוכות ובמהלכן זזו מסביבנו רהיטים נפלו ונחבטו חפצים, ומבחוץ נשמע רעש אדיר. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה שזה בטח משהו שקורה כאן הרבה, ואיך הטורקים מסוגלים לחיות ככה? ואז נותקה מערכת החשמל העירונית, השתררה עלטה ובדממת המוות שירדה על העולם שמענו איך בבת אחת מתרוממות רבבות ציפורים מתוך העצים ונמלטות מן האזור בציוצים מבוהלים ובמשק כנפיים קולני. אחרי בריחת הציפורים התחילו יללות הסירנות. והצעקות מכל עבר והלכנו לחדר הסמוך להרגיע את בנותינו הקטנות שישנו שם ולרדת איתן במהירות האפשרית במדרגות החירום מגששים בחושך את שמונה הקומות שהפרידו בינינו לבין הקרקע הלא יציבה שברחוב.

דיירי המלון נאספו למרגלותיו כשהם לבושים, או לא לבושים בכל מיני בגדי לילה חלקם יחפים, וחלקם אף ללא משקפי הראייה שלהם שלא הצליחו למצוא אותם במהומה החשוכה. באמצע הלילה התמלא הרחוב באנשים נדהמים, שנמלטו מתוך כל הבניינים שנראו לפתע כמו מלכודות מוות. היינו פליטים חסרי עתיד ברור, אבל כל כך שמחנו ששרדנו את מה שהתברר אחר כך כ-7.4 בסולם ריכטר שלא ממש היה אכפת לנו שאנחנו פליטים חסרי עתיד ברור רק ישראלית אחת כבת 60 שהיתה איתנו בטיסת הצ'רטר כשיצאנו מהארץ יומיים קודם לכן השכילה לפני שנסה על נפשה לאתר בין חפציה את הדרכון שלה. כעת היא עמדה על הכביש פרועת שיער ועיניים, לגופה רק כתונת לילה פרחונית, אבל בידה דרכון ישראלי בר תוקף.

חו"ל הוא כבר לא כזה חו"ל

כמיליון ורבע ישראלים טסים בימים אלה לחופשה בחו"ל וזאת עובדה מעניינת מפני שמה אנחנו בעצם מקווים למצוא שם חוץ מאשר את הדרכון שיאפשר לנו לשוב הביתה? הרי חו"ל הוא כבר לא כזה חו"ל כמו שהוא היה פעם, גם כשחופשת הצ'רטר שלך לא נופלת בדיוק על אחת מרעידות האדמה האיומות ביותר שידע המקום שבו אתה מבקר את רוב האטרקציות, ויתרונות השופינג אפשר למצוא היום גם בארץ בהרבה פחות כאב ראש ולחץ ובלי שיחקרו אותך אם ארזת לבד. וכאן אף אחד לא שונא אותך רק כי אתה ישראלי, חוץ מאי אלה אינטלקטואלים שמתמחים בשנאה עצמית. אבל גם הם נופשים מן הסתם בחו"ל כעת, כך שזה לא ממש משנה.

נכון שיש משהו מרנין ומרחיב נפש בלהגיע לנמל התעופה הגדול והחדיש והנהדר, על שם מייסד המדינה דוד בן-גוריון, לראות את כמעט 3 מיליון הנוסעים 50 -אלף ביום - שעוברים בו בקיץ הזה מכאן לשם ובחזרהף ולהיווכח שאכן זה אפשרי. ושהשמיים אכן פתוחים למרות שהארץ לא.

השאלה היא אם כדאי להמריא. שתי נשים צעירות שגם הן הגיעו לטורקיה באותו צ'רטר ישבו על מדרגות בית המלון מליל האסון ועד שהצלחנו לצאת מאיסטנבול, שלוש יממות מאוחר יותר רעידות המשנה היו רבות, בפארק העירוני קם מחנה אוהלים לניצולי השכונות שנחרבו ושתי החברות מבת ים סירבו להיכנס לבניין וטענו שחו"ל זה בכלל לא משהו, וחבל שהן בכלל באו. אם כבר לחוות רעידת אדמה סיכמה אחת מהן אז רק בישראל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully