האירוע בנתניה חושף, לצערי שוב, את קלקלתן של המערכות המלוות נשים וילדים בסיכון ובמצוקה. האירוע משקף את חוסר ההקשבה למתלוננות, את חוסר ההעמקה במהות הבעיה ואת חוסר המקצועיות והאטימות אשר לעיתים פוקד את הטיפול במקרים אשר דן את הנשים והילדים לחיים של פחד.
מערכות הרווחה, המשטרה, בתי הדין והמערכת המשפטית חייבות לקרוא כל תלונה לעומקה, לא לחפש את השורה התחתונה למענה הזמני ובכך לפנות את עצמה לטיפול בתיק הבא. המערכות חייבות ללמוד את "גוף" ונפש התיק / תלונה, כי לא כל הפחדים יכולים להיאמר ולא כל המילים יבואו לידי ביטוי ברגע התלונה על אירוע ספציפי כזה או אחר, שסוף כל סוף הביא את האישה להתלונן על בעלה ואבי ילדיה. חייבת להיות מודעות, הבנה והפנמה של כל המערכות כי תלונה אחת למעשה מייצגת חיים שלמים של דיכוי, טרור, אימה ופחד של כל המשפחה והסביבה.
הידע המקצועי בנושא קיים. חוקים רבים קיימים. בעלי תפקידים עם הגדרות וסמכויות לביצוע פעולות שיכולות להציל חיים - קיימים, אך יש שהמערכות שחוקות מהעומס הרב המוטל עליהן ומריבוי "תיקי אלימות" ולכאורה מגיעות למצב של שיגרה ואוטומטיזציה בטיפול במתלוננת ובתלונה והתוצאות אז יכולות להיות מחרידות בדיוק כשם שהתרחשו באירוע הנורא בנתניה.
האחריות היא של כולנו להציל את החיים של כל הנשים והילדים שחיים בפחד ומדובר במאות אלפי משפחות שחיות יומיום בפחד הזה. האחריות שלנו לתת להן הגנה, לשחרר אותן מהפחדים והאימה ולהפעיל את כל הסמכויות שהחברה העניקה למערכות המקצועיות על מנת לשמור על הנשים והילדים מפני הגברים והבעלים האלימים.
אישיות אלימה יכולה לכלול התנהגויות כמו: תחכום, פיתוי, שרמנטיות, מניפולציות לשיווק עצמי, רפרזנטטיביות רהוטה ועוד, אך יחד עם זאת התפרצויות זעם, רכושנות, צורך בשליטה, טוטאליות וחוסר כיבוד גבולות.
"פיגוע מתמשך" בחברה
לכן, על מנת להציל חיים ולא רק במובן הפיזי, יש לפעול מתוך "בית שמאי" ולא "בית הלל" בכל תלונה, יש להחמיר בהרתעה ולא להקל ראש בשום תלונה או/ו רמז של מצוקה. כחלק מהתמודדות עם הבעיה מפעיל האגף לקידום מעמד האישה בויצו מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן, מרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה וכן קבוצות לגברים מכים וקו חרום לנשים וילדים בסיכון שמספרו 1-800-39-39-04.
יתכן ויש לשקול להקים רשות ממלכתית לטיפול באלימות במשפחה וילדים בסיכון, למרות שאיני חסידה בהקמת מערכות ובירוקרטיה טיפולית נוספת, אך, חברה שאחוז גדול מתוכה חי בשיגרה בפחד בביתו אסור לה לעבור לסדר היום. מקבלי ההחלטות חייבים לראות בתופעה כאילו הינה אירוע בטחוני שמאיים על אלפי, עשרות ומאות נשים וילדים במדינה - והלא כך הם פני הדברים.
לאור האירועים הללו אני קוראת שוב לועדת השרים לענייני חקיקה לשקול שוב הצעת חוק שהבאנו לפתחה לפני מספר שבועות באמצעות ח"כים אילן גילאון ודב חנין. מטרת ההצעה "הבטחת הכנסה " לנשים מוכות במקלטים היא למנוע חזרה של האישה לבעל האלים מתוך מצוקה כלכלית. באופן תמוה השרים סרבו לתמוך בהצעה.
כמו כן אני קוראת לממש את ההבטחה שניתנה למקלטים ב- 25 בנובמבר האחרון (היום הבינלאומי למאבק באלימות כנגד נשים) לתמוך בשיקום נשים מוכות לאחר יציאתן מהמקלט, בעלות של כ- 5 מיליון שקלים.
לסיכום, חייבים להביא לידי "הלכת עשה" מחמירה ביותר ולקרוא לכל המסגרות המטפלות בתלונות נשים לדעת שהאלימות והטרור של גברים ובעלים מכים היא מכה בכל הסביבה והינה "פיגוע מתמשך" בחברה.
* כותבת המאמר, רונית ארנפרוינד-כהן, היא מנהלת האגף לקידום לקידום מעמד האישה, ויצ"ו.