דיסקו במוקטעה

בר אופנתי בעת שקיעה אדמדמה מחייכת, הרומנטיקה באוויר. במרפסת בחורה במחשוף בשם ג'ני מתחככת בבן זוגה סעיד ששואף נרגילה בטעם לימונענע. על השולחן כוסות ויסקי ובירה. הרוח מרעננת ומענגת בשעה זו בחודש יולי, ונעשית דביקה רק כשמתוך הבר בוקע קולה של קרלה ברוני שרה?לוחשת בצרפתית את "הכי יפה ברובע". החבר'ה מכינים את הראש לקראת הופעה של להקת בוני?אם בהיכל התרבות, שתתחיל שעה קלה לאחר מכן.

כך נראה יום שלישי השבוע, לא בניו יורק או בפאריס, גם לא בתל אביב. זה קרה 40 דקות ממרכז הארץ, בפאב "אניסה" ששוכן בלב עיר הבירה של הרשות הפלשתינית: זוהי רמאללה, ילדה. זו רמאללה.

"נולדתי בארה"ב, ביוסטון, וגדלתי שם עד גיל 12", מספרת ג'ני עם כוס בירה ביד. "ב?1991 ההורים שלי, שנולדו ברמאללה, החליטו לחזור. הם עשו טוב. כאן אני מרגישה בבית. ואתה יודע מה? החיים פה מתקדמים ונפלאים לא פחות מאמריקה". ליד ג'ני יושב זוג צעיר - חלא ומוחמד. "התחתנו לפני שלושה חודשים", מספרת חלא, ילידת רמאללה. מוחמד מירושלים, והם פה רק לביקור: "אנחנו חיים בניו יורק כי מוחמד עושה דוקטורט בהנדסה. אבל אנחנו באים בכל חופשה הנה, הביתה. לא חסר פה כלום".

ובאמת, מה כבר חסר ברמאללה? בשלוש השנים האחרונות 700 משקיעים מהעולם הערבי ומהעולם המערבי בנו יותר מ?1,000 פרויקטים בגדה המערבית, ונתמכו בתרומות מהעולם ובכספי מסים ותמיכה מצד הרשות הפלשתינית. האבטלה צנחה דרסטית לשיעור של כ?15 אחוזים בלבד והצמיחה ב?2009 עמדה על 8 אחוזים - וגם השנה צפויה להיות גבוהה. כל זאת, תודות לעבודה השקטה של כוחות הביטחון הפלשתיניים שמשליטים סדר מופתי. זאת ועוד, בית המשפט העליון היושב ברמאללה הפך לאחרונה לגוף עם כוח אדיר, שבמידת הצורך מחייב את הממשלה לתת הסברים לתלונות אזרחים.

ברמאללה פועלים כבר יותר מ?50 בתי קפה. יש כיכרות נאות, עשרות ברים ודיסקוטקים ושאר מקומות בילוי, לונה פארק מרשים שפועל גם בלילה והיכל תרבות. 12 מלונות, חמישה מתוכם קמו בשלוש השנים האחרונות ומחזיקים מעמד יפה לאור התיירות בעיר. בקרוב אף ייחנך במיקום אסטרטגי במרכז העיר מלון של רשת "מובנפיק" השוויצרית.

הרנסנס אינו בלעדי לרמאללה. אזור תעשייה חדש מוקם כעת בפאתי בית לחם בסיוע מימון צרפתי ויכלול כ?50 מפעלים. התעשייה הקלה והבינונית פורחת בגדה. לא פלא שעשירי הרשות וגם נציגי ארגונים בינלאומיים מתהדרים בבתים מפוארים ברמאללה בשכונות היוקרה אל?בלועה, אל?מאסיון וטאלע א?רביע. כעת בונים במרץ מצפון לרמאללה את רוואבי - העיר הפלשתינית המתוכננת הראשונה, שעל פי התכניות אמורה להיות מרהיבה.

מיליון תיירים ביקרו בשנה שעברה בגדה המערבית. רובם אמנם ביקרו בבית לחם בגלל אתריה הקדושים, אבל כאשר נשארו ללון והמשיכו את מסעם ברשות, הם התמקמו ברמאללה. למרבה ההפתעה, היו גם ישראלים בתוך הנתונים הללו. "בכל איו"ש וברמאללה בפרט, יש תופעה של יותר ויותר ישראלים שמחליטים להיכנס לתחומים האלה", אומר גורם במינהל האזרחי, "אנחנו לא מפשפשים בכיסים של מי שנכנס. הבידוק נעשה כלפי מי שיוצא מהשטחים". לטיפול הנכון והמידתי של המינהל האזרחי, שהקל משמעותית על מעבר סחורות ואנשים, יש חלק לא קטן בשגשוג של רמאללה ובשקט הביטחוני שהוא משרה.

מה עוד קורה ברמאללה? שוק התקשורת משגשג. ראשיה של חברת ג'וואל, המפעילה קווי טלפונים סלולריים ליותר משני מיליון מנויים, צוחקים כל הדרך אל "בנק פלשתין", שגם הסניף המרכזי שלו יושב בעיר. מספר תחנות הטלוויזיה שמשדרות מהעיר וסביבותיה (כולל פיראטיות) הגיע ל?36, כך על פי גורם ברשות. תחנות רדיו יש כבר 11, אחת מהן היא רדיו סאמה FM93.6 - הגלגל"צ של רמאללה. מוסיקה עכשווית באנגלית ובערבית ומנחים צעירים וקצביים שהפכו את התחנה לפופולרית.

אבל עיזבו את הנתונים היבשים. בחמש בערב, מיד אחרי סיום העבודה, כדאי לעבור ליד כיכר מנאר, בין החנויות והסלונים, שם מאות רבות של נשים וגברים מסתובבים ברחובות, מחנות לחנות. אחת רוכשת תיק, אחד קונה ספה, אישה אחרת עושה פן בשיער ובנה מסתובב בחנות ספרים סמוכה. "חלק מתרבות השופינג ברמאללה נובעת מכך שנשים כאן מרגישות ביטחון וחופש יותר מאשר ברוב המקומות בעולם הערבי", אומרת לי נור, צעירה מהעיר. "וזה קורה עוד באמצע השבוע. תבוא בסוף השבוע ותראה מה הולך פה".

מסעדת זערור המעוצבת ברמאללה תחתית היא מקום שמושך תיירים ואת עשירי העיר. ברקע מתנגן לו שיר אהבה מרגש של הזמר האני שאקר, שבע נערות בלבוש חילוני יושבות שם לשולחן. הן טרפו סלטים ומנות בשר מעולות לפני שירדו על נרגילה. בין לבין הן דיברו על דא ועל הא. "היה כיף גדול עם המשפחה בכפר התיירות בג'יפנה", מספרת אחת מהן. אחרת סיפרה על בגדים שקיבלה מחברה: "הכי חשוב כשקונים לי בגד במתנה זה להביא פתק החלפה", היא צוחקת וכולן אחריה. עוד דבר שמדהים ברמאללה הוא כמות אינסופית של מכוניות חדשות ויקרות שמסתובבות בעיר. לא תראו כאן גרוטאות.

רמאללה לעד תצרום בתודעה הישראלית בגלל 12 באוקטובר 2000. שבועיים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל?אקצה נסעו ואדים נורזיץ' ויוסי אברהמי, חיילי מילואים, לכיוון חטמ"ר בנימין. השניים, שלא תודרכו לגבי דרכי ההגעה לבסיס, תעו בדרכם, הגיעו לפאתי רמאללה, ונעצרו על ידי המון פלשתיני שגרר אותם ל"חקירה" בתחנת המשטרה בעיר. מאותו רגע נחרתו התמונות הקשות של הלינץ' שנעשה בשניים, הגופה שהושלכה מהחלון, והזעזוע בישראל ובעולם מהסרט שצולם על ידי צוות טלוויזיה איטלקי. מאז עברו כעשר שנים, כל משתתפי הלינץ' נעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים ונשפטו בישראל, אבל הזיכרון הישראלי מסרב להרפות.

ובכל זאת, יש שביב תקווה לנורמליות, בעתיד הקרוב או הרחוק. אין זכר לטנקים שכיתרו את המוקטעה, ורמאללה של היום שוקקת חיים באווירה של שלום ותרבות. הרחובות נקיים והתחושה היא של עיר מודרנית ומפותחת. עם זאת, פנייה אחת לא נכונה מהכביש הראשי תביא אתכם למחנה פליטים צפוף, והנה ילדים בבגדים מרופטים משחקים כדורגל על מגרש מאולתר ומזוהם. לא הכל ורוד.

"יש ברמאללה התקדמות אקדמית וכלכלית שמביאה ליברליות", מסביר העיתונאי הישראלי חיכמת גרה. "אני מביא לעיר ישראלים והם נדהמים ואומרים שהם לא מרגישים במזרח התיכון אלא באירופה - גם היופי וגם תחושת הביטחון". ברחובות עדיין רואים דגלים של נבחרות שהשתתפו במונדיאל ונערים מסתובבים בחולצות של נבחרות גרמניה, ספרד, ארגנטינה וברזיל. כולם מספרים שהאווירה ברחובות בזמן הטורניר היתה מיוחדת ואופטימית. "אנשים לא ישנו עד חמש בבוקר והיתה חגיגה עם מסכים במרכז העיר", מספר סעיד, זבן בשוק. "היה קרוב למאה אחוז רייטינג בכל משחק. בדרום אפריקה לא היה ככה שמח".

בכלל, האהבה הגדולה של הגברים בגדה היא הכדורגל. "את כל התסכול מהכיבוש ומהמצב הפוליטי מוציאים בכדורגל, שאליו מתועלות כל האנרגיות", מסביר ג'יהאד טומבלה, ממנהיגי פת"ח בגדה, שעומד בראש אגודת הספורט "שבאב אלאמערי". זוהי אימפריה ספורטיבית ממחנה הפליטים אלאמערי, שהשיגה בין היתר מדליות בסי?ף במשחקי ערב, אבל נודעת בעיקר בשל קבוצת הכדורגל המפוארת שלה, שמינתה הקיץ את הישאם זועבי למאמנה. "אנחנו חולמים על אליפות בליגה הפלשתינית והופעה בליגת האלופות של אסיה", מבהיר טומבלה. ומה לגבי משחק ידידות מול קבוצה יהודית? "כל עוד יש כיבוש, התנחלויות ומחסומים זה לא יקרה. כשיהיה שלום צודק נשמח לקיים משחק כזה", הוא אומר. בעוד חודש תיפתח הליגה הפלשתינית. זו תהיה העונה הראשונה שלה כליגה מקצוענית בת 12 קבוצות, חלקן עם תקציבים של מיליוני שקלים.

איך מסבירים את השינוי שעברה רמאללה בתוך שנים ספורות? "אנשים כאן אוהבים את החיים, רוצים שלום, אהבה, בילויים. הם לא רוצים בעיות ומקווים שהסכסוך עם הישראלים יסתיים כבר", מסביר עבדאללה אלעפראן, מנהל משרד התקשורת במשרד הנשיא אבו מאזן. אלעפראן מארח אותי במשרדו במוקטעה ומציע לי אמבריאל, סיגריה מקומית טעימה, וגם מיץ אשכוליות מקומי מעולה מתוצרת חברת מראווי. "לפני ארבע שנים היו פה רק הרים שוממים עם עצים בלבד, עכשיו הם מלאים בניינים. כל שבועיים קמה בעיר מסעדה או בית קפה".

לפני כמה שנים נשיא הרשות אבו מאזן וראש הממשלה סלאם פיאד החליטו לשנות אווירה והחלו בקמפיין לאומי שמטרתו היתה לעודד חשיבה חיובית ולפתח אופטימיות בקרב אזרחי הרשות. העובדה שכוחות צה"ל ממעטים יחסית לפלוש לרמאללה, מסייעת לביטחון ולשלווה המקומית. הרי אם יש משהו שתושבי רמאללה מתעבים, זה לראות חיילים וג'יפים ישראליים שמסתובבים בעיר שלהם. "אנחנו דומים לישראלים", אומר סעדי רג'וב, היועץ לנשיא שאחראי על דסק ישראל. רג'וב הוא אדם מתון, מפויס ולבבי שלמרות ישיבה ממושכת בכלא הישראלי לפני שני עשורים, לא מפסיק לדבר על שלום. "לישראלי יש זכות לגור בישראל. לפלשתיני יש זכות לגור כאן", הוא אומר. "אנחנו רוצים לסיים את הסכסוך. שלום יעשה כל כך טוב לשני הצדדים".

רמאללה מלאת חיים יותר מכל עיר ערבית אחרת בישראל, ויש שאומרים שגם יותר מערי בירה במדינות שכנות. יש בה רחובות יפהפיים כמו רחוב "חליל א?סקאקיני", על שמו של איש הרוח הפלשתיני הדגול מהחצי הראשון של המאה העשרים. אבל בצל כל השבחים עדיין יש בה לא מעט בעיות: החדשות מרצועת עזה, ההתפתחות בפרשת המשט והקיפאון המדיני עושים את שלהם, ולעיתים הפגנות מתלקחות סמוך למחסום קלנדיה. יש התנחלויות סביב רמאללה, שגודעות לעיר את האפשרות להתרחב לנוכח הגידול הטבעי. אך יש גם מחסומים; למרות הפתיחות והשגשוג, לישראלים שמבקרים בעיר עדיין מומלץ לדבר בשפות זרות כדי לא להסתכן. זאת ועוד: לצמיחה יש שני צדדים, והיא הביאה לקפיצה של המחירים. דירה יפה בבניין מגורים באחת השכונות הנאות עולה יותר ממאה אלף דולרים, הרבה מעל היכולת הכלכלית של הפלשתיני הממוצע.

ההופעה של בוני?אם התקיימה במסגרת שבוע פסטיבל מוסיקה וריקודים בינלאומי שנערך השבוע ברמאללה. חיי התרבות כאן שוקקים: בד בבד התקיים פסטיבל שבוע הסרט בחסות מרכז התרבות הצרפתי?גרמני, ורק עכשיו תם פסטיבל חגיגות 100 שנים לייסוד עיריית רמאללה.

להופעה של בוני?אם נמכרו 2,000 כרטיסים, אבל לפחות מחצית מהנוכחים באולם לא היו מקומיים. בקהל נשמעו ברקע שבע שפות לפחות. "אנחנו תיירים ומבלים פה כבר שבוע", אומר לי אינצה שהגיע להופעה עם אשתו, "אנחנו באסקים לאומנים ויש לנו מנהג לבקר בעולם במקומות שדורשים חופש".

בהיכל התרבות פגשתי גם הרבה פעילים מארגוני סיוע בינלאומיים. כזו היא מרגרט, אנגליה מהקרן לסיוע הומניטרי שחיה כבר שנתיים ברמאללה. "המצב בגדה אמנם השתפר, אבל יש עוד המון מה לעשות כדי שיהיה באמת טוב", היא אומרת לפני ההופעה. אבל דומה שהקסם הרמאללאי שובה אירופאים רבים. בלב רמאללה שוכנים מכוני התרבות של גרמניה וצרפת, שמעסיקים יחד כ?20 עובדים. "יש לנו 500 איש שלומדים גרמנית", מתגאה יורג שומאכר ממכון גתה בעיר, "זה אותו מספר סטודנטים שלומדים בירושלים. נפלא לגור פה", הוא אומר.

באחד הכיסאות הצדדיים בהופעה אני פוגש את עבאס, הומוסקסואל בן 22. הוא מבהיר שחייו במציאות הפלשתינית אינם פשוטים. "קשה להיות הומו בעולם הערבי", הוא אומר, "אני בארון בלית ברירה, אבל לפחות רמאללה היא עיר שמחה, מלאה במקומות בילוי. אני לא חושב שיש עיר יותר טובה מזו באזור עבור גייז, אפילו לא בלבנון".

בוני?אם עולים ונותנים לקהל את הפופ?רטרו המוכר שלהם. אחרי יום מפרך, הגיע הזמן לחזור הביתה. בדרך למחסום, שם צפויה המתנה של חצי שעה במכונית עד לאישור המיוחל, אני, למזלי נזכר באחת הסיבות המרכזיות לבואי לרמאללה. הכנאפה. אני עוצר במאפייה מקומית בפאתי העיר. שתי חתיכות כנאפה מעולות ב?12 שקל. לה דולצ'ה ויטה.