משטרת ישראל מגישה: יורים ובוכים

"איך נגן עכשיו על האזרחים?", "הפקירו אותנו", "הערבים לחצו" – ההתבטאויות הללו מתארות היטב את הרוח הכללית הנושבת מתגובות השוטרים להחלטת בית המשפט העליון להחמיר עם עונשו של השוטר שחר מזרחי. מזרחי, נזכיר, ירה והרג גנב רכב ערבי בעת שניסה להימלט מזירת הפשע. השוטרים בשטח זוכים לגיבוי מלא גם מהשר הממונה עליהם, יצחק אהרונוביץ'. הוא אמנם מקפיד להבהיר כי הוא מכבד את החלטת בית המשפט, אבל כבר באותו משפט מסביר עד כמה היא שגויה. ובכן, שוטרים יקרים, לא הפקירו אתכם. למרות כל סטיותיכם מהמנדט שניתן לכם, המדינה ומרביתם המוחלט של האזרחים ממשיכים לתת בכם אמון כמעט מלא.

מה היה לנו במקרה הזה? שוטר מאומן נמצא במצב, בו על פי העדויות, יריבו המאיים – גנב הרכב, ניסה להימלט מהמקום ולא היווה סכנה לחייו והאירוע הסתיים בהריגתו של הגנב. על פניו נראה כי שוטר שחורג מהסמכות שניתנה לו בצורה דרסטית כזו ראוי לעונש חמור, יש שיגידו חמור יותר משנתיים וחצי מאחורי הסורגים. למעשה, נזהרת המערכת ואולי בצדק, בכבודם של שוטריה, למרות שהשופטים קבעו כי לא נשקפה סכנה לחייו של מזרחי, ושנראה כי מטרת הירי היתה מניעת בריחתו בלבד, בחרו השופטים להדגיש את חשיבות תפקיד השוטרים והסתפקו, גם אחרי הכפלת תקופת המאסר, בענישה יחסית מתונה.

המסר שאמורה היתה המערכת המשפטית להעביר למשטרה הוא ברור: בידיכם הופקד כוח, הוא הופקד למטרה אחת – הגנה על אזרחים. אבל, עם כוח רב מגיעה גם אחריות רבה, ועל סטייה מגבולות הכוח המותרים תיענשו. שוטר שיחליט על דעת עצמו שלגנב המנסה להימלט מזירת האירוע מגיע עונש מוות מיידי, יישלח למאסר. למרבה הצער, נראה כי המערכת בחרה להעביר מסר אחר: ירית בגנב? חבל, אבל לא נורא.

נראה כי את המסר הזה המשטרה כבר הבינה מזמן. מרבית מקרי האלימות המשטרתית לא מגיעים לבתי המשפט והתהודה שהם יוצרים מסתכמת בדרך כלל בכתבה באחד מאתרי החדשות שנשכחת כעבור מספר ימים. דוגמאות לכך לא חסרות: הרעשת במסיבה ואולי לא היית נחמד מספיק כשהשוטרים הגיעו? אל תתפלא עם שפתך התחתונה תיתלש בפיו של אחד מהשוטרים. על פי החוק מותר לשוטרים לשפוך אלכוהול אם שתית במקום ציבורי בלילה? דבר יפה, או שתוכל לצפות גם לכמה אגרופים בפניך.

לא חסרות גם דוגמאות בקנה מידה גדול יותר: בית המשפט קבע כי למפגינים בשייח ג'ראח זכות להפגין בתוך השכונה (כפי שהתירה המשטרה לפעילי הימין) – משטרת ירושלים שומרת לה את הזכות, כך נראה, להחליט על זכויות האזרחים וההפגנה מוגבלת עדיין למתחם מרוחק. נזכיר גם את התנהלות המשטרה ביפו, אם מול תושבי המקום הערבים ואם מול מפגינים חרדים, אירועי עמונה, וכמובן את אירועי אוקטובר 2000. נראה כי המשטרה, לוקחת לעצמה את החופש לנהוג באלימות ולרמוס את זכיותיהם של ציבורים אשר אינם נושאים חן בעיניה: יהיו אלה ערבים, שמאלנים או מתנחלים.

המקרה של שחר מזרחי הוא מקרה יוצא דופן, הוא אחד המקרים היחידים בהם אלימות משטרתית נענתה בהטלת סנקציות על השוטר האלים. אך הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. נכון, ככל הנראה איננו עוסקים בגוף שפרק כל עול, בחבורה של עבריינים שניתנו להם נשק וסמכות. מדובר בגוף שעושה עבודה חשובה. אבל מדובר בגוף אשר שכח גבולות סמכויותיו, גם ברמת השוטר הפרטי וגם ברמת הארגון.

לא מפקירים אתכם שוטרים, ברוב המקרים נותנים לכם גיבוי מלא גם כאשר אתם חורגים מסמכויותיכם, וכך הגענו למצב בו שוטר שהורג מקבל עונש מגוחך וחבריו בוכים בציניות: "חיי שוטר או שוטרת לא שווים לנעל שנזרקה לעבר השופטת".