פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בחייהם ובמותם הופרדו

      המועצה הציבורית להנצחה שסיימה עבודתה השבוע, סתמה את הגולל על מה שהיה מוכר עד היום כ''כוחות הביטחון'', לפחות בכל הנוגע לעולם הבא. עולם שכולו טוב? לא בטוח בכלל

      השבוע יצא דבר מבית היוצר של הוועדות המוקמות במדינת ישראל חדשות לבקרים. ועדות שעוסקות בברור נושאים שונים שאולי טוב יותר אם לא היו מועלים בראש חוצות ועל סדר היום הציבורי. כך גם במקרה הנדון, בו החליטה המועצה הציבורית להנצחה, לעגן בחקיקה את נושא קבורתם בחלקות נפרדות של שוטרים, חיילים, אנשי מוסד, שב''כ ואחרים בתחומי בתי העלמין הצבאיים. הוועדה קבעה השבוע, ושר הביטחון קיבל את החלטתה, כי יש לעגן בחוק את קיומן של חלקות נפרדות לחללי זרועות הביטחון השונות.

      סוד גלוי הוא כי כבר כיום מתנהלת קבורה נפרדת בשלושת בתי העלמין הצבאיים הגדולים. ביתר בתי העלמין, נקברים חללי כוחות הביטחון במשותף ואין חולק ביניהם לבין יתר הנופלים על ביטחון המדינה. יכול שהיה עדיף לתת לסידור שכזה להמשיך ולהתקיים ובצד ההסדר הקיים, לאפשר למקרים הפרטניים ואולי הבעייתים לכאורה – באם יעלו - לעשות את דרכם אל ועדה מיוחדת שתוקם אד-הוק לטובת העניין הנדרש. כמובן שבשל העובדה שבמתים עסקינן, על הוועדה המיוחדת לפעול במהירות (כולל הערעור הבג''צי אם יהא צורך בכך).

      כידוע, בעשייה הביטחונית עושים רבים וטובים מבחורינו הצעירים והמבוגרים במוסד, בשרות הביטחון הכללי, משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר ובוודאי בגופים עלומים נוספים שלא הכל יודעים ומכירים. בכל מקום נופלים גיבורים במשמרתם ועשייתם למען ביטחון מדינת ישראל. מקום הקבורה הראוי לכל נופלים אלה הוא חלקת הקבורה של בתי הקברות לחללי צה''ל.

      אלא שבמקום לשנות את שם החלקה ל''חלקות קבורה לחללי כוחות צה''ל ומערכת הביטחון'', מצאו הוגי הוועדה הציבורית את הזמן והמקום להמליץ ולערוך הפרדה של ממש ולכנס בחלקות נפרדות את הנופלים על משמרת המוסד, השב''כ, המשטרה וכך הלאה.

      כולנו יודעים ומכירים את הפסוק: בחייהם ובמותם לא נפרדו. אז
      מה קרה פתאום? למי זה לא נוח אחרי 62 שנות עצמאות והרבה שנים של מאבק על זכותנו בארץ הזו?

      לכל איש יש שם (וגם חלקה)

      האם חייל בסיירת מטכ''ל שנהרג בתאונת דרכים בחופשת סופ''ש שלו, לא ראוי להיקבר בחלקה צבאית? הרי מרגע החיול מדובר בחייל לכל דבר ועניין והעובדה שהיה בחופשה או נהרג בתאונת דרכים בחזרה מהפאב לא קוטעת את עשייתו לאורך השרות, כחלק מכוחות הביטחון וההגנה על העם והמדינה. כך גם לגבי אנשי מערך הביטחון בכללותם.

      ומה היה קורה אם אותה וועדה הייתה מגדירה את בתי העלמין הצבאיים כבתי עלמין לכוחות הביטחון? לא מכבר רצו לאחד את ימי הזיכרון של חללי צה"ל ולצרף לו יום זיכרון לחללי פעולות האיבה. היה רצון, כוונה ובסוף נקבע כי ההנצחה ביום הזיכרון תבוצע בהפרש של שעתיים. אך מדוע לקיים טקסים נוספים ועוד להבחין בין העושים למען ביטחון המדינה מטעם המוסד, מטעם השב''כ או מטעם גופים אחרים? מה זה משנה אם המדים כחולים, ירוקים או מסווים? כל אחד ראוי להיקבר כגיבור, כחלל מלחמה באותה חלקה נכבדה של חללי מערכת הביטחון.

      מחוץ למסגרת

      אנחנו עם אחד, מאבק אחד וגם יום זיכרון אחד. מכאן ועד המחשבה כי בהחלטות הוועדה יש משום אפלייה – המרחק קצר. צריך לתת לבני המשפחה של החללים לבחור את מקום הקבורה ונקודת הציון המדויקת שאליה יעלו בימי הזיכרון. חבל שלא הקדישו לכך מחשבה דקה קודם, בעיקר בימים שבהן סוגיות של אפליה מוקצות מסדר היום הציבורי ואת מקומן החליפו ענייניים שבאפליה מתקנת.

      ובינתיים, שר הביטחון אימץ את החלטות המועצה הציבורית ובקרוב תונח על שולחן הכנסת הצעת תיקון לחוק שתקבע כי חיילי צה"ל בלבד ייקברו בחלקות הצבאיות בבתי העלמין הצבאיים. אני מקווה שיקום חבר כנסת נכבד אחד שיטען כי יש להגדיר את בתי העלמין הצבאיים לבתי עלמין לכוחות הביטחון ולקבור את כל הנופלים תחת אותה מצבה ומאפיינים, כשרק הסמל הבטחוני ישתנה, בהתאם.