"גרמניה לעולם לא עוד"

דגלי ישראל מתנופפים אינם מראה נפוץ בהפגנות אירופיות בעת האחרונה. ובכל זאת, מי שהזדמן להפגנות בגרמניה, היה יכול לחשוב בטעות שהוא נקלע למפגן כוח בתפוצות של תנועת "אם תרצו": הצבעים השולטים הם כחול ולבן ושלטי תמיכה בצה"ל מונפים בגאווה. התופעה הזאת בולטת הן על רקע ההיסטוריה של גרמניה, שגם בימינו נוטה האנטישמיות לזקוף בה ראש, הן על רקע זהותם של המפגינים - שרבים מהם פאנקיסטים, לבושי שחורים או רעולי פנים בסגנון אנרכיסטי, המניפים בהתלהבות את דגל ישראל וקוראים קריאות לזכותה של ישראל להתקיים ונגד אנטישמיות.

לתנועה שהצעירים האלה שייכים אליה קוראים "אנטי?דויטש" או "אנטי?דויטשה" והיא, ככל הנראה, זרם השמאל הרדיקלי הבולט ביותר בעולם, התומך בלהט בציונות ובכל פעולותיה של מדינת ישראל. בגרמניה קיימות תנועות פרו?ישראליות נוספות, אולם הן לא שותפות לגישה האנטי?לאומנית של אנטי?דויטש, והן בעלות השפעה קטנה יותר.

לתנועת אנטי?דויטש בגרמניה אין ארגון גג. הזרם מורכב מקבוצות עצמאיות השונות מבחינה אידיאולוגית, והפזורות בכל רחבי גרמניה. המשותף לכולן הוא אידיאולוגיה אנטי?קפיטליסטית, יציאה נגד הלאומיות הגרמנית ותמיכה גורפת בישראל. חלק מחברי התנועה אף מגיע להתנדב בישראל מטעמים אידיאולוגיים. על פי ההערכות מונה הקבוצה עד 3,000 חברים, עם נציגות בכל עיר גדולה בגרמניה. לעיתים קרובות נוצר הרושם שהמספר גדול פי כמה, שכן אנשי התנועה מצליחים לייצר רעש רב בהפגנות ובפעולות אחרות.

בהפגנות של התנועה מופצים חומרי הסברה שמקורם בשגרירות הישראלית, וחברי אנטי?דויטש נוהגים להגיע לאירועים שמארגנים חברי הקהילה היהודית בגרמניה. לאחרונה, למשל, בעקבות פרשת המשט, אירגנו גורמים בקהילה היהודית של ברלין הפגנות תמיכה בישראל, שאליהן הגיעו משתתפים רבים מתנועת אנטי?דויטש.

בשנה שעברה התראיין אילן מור, ששימש ציר מדיני של ישראל בברלין, לעיתון "ג'אנגל וורלד" המזוהה עם ערכי התנועה, וסיפר על המפגש שלו עם חברי התנועה: "הייתי מאוד מופתע. הוזמנתי לאירוע והגעתי. אנו הישראלים לא יכולים לוותר על ההזדמנות להגדיל את מעגל חברינו".

גם במשרד החוץ הישראלי מודים כי הם מכירים את תנועת אנטי?דויטש, והוסיפו: "ישראל מקיימת שיג ושיח מדיני, תרבותי והסברתי מסועף ופתוח עם כל הקבוצות הלגיטימיות, המרכיבות את המארג הפוליטי?חברתי של גרמניה". עוד נמסר ממשרד החוץ: "כל גורם או קבוצה המכירים בזכותה של ישראל להתקיים, מתנגדים לאנטישמיות, מטפחים את זכר השואה וקוראים לשלום, לסובלנות ולכיבוד החוק הם גורמים בני שיח מבחינת ישראל, השואפת לקיים רמה נאותה של הידברות ידידותית וכנה עם החברה הגרמנית".

דוברת בשגרירות גרמניה בישראל אמרה כי "לשגרירות אין מידע עצמאי על התנועה", והפנתה אותנו לדו"ח מ?2008 של המשרד להגנה על החוקה במשרד הפנים הגרמני (המקבילה הגרמנית למוסד הישראלי). הדו"ח מפרט את פעילותן של התנועות הרדיקליות הגרמניות מימין ומשמאל, וכולל התייחסות גם לאנטי?דויטש. "בניגוד לשמאל הרדיקלי המסורתי", נאמר בדו"ח, "אנטי?דויטש מצהירים על סולידריות ללא תנאי עם מדינת ישראל והם מגלים נטייה חיובית כלפי ארה"ב, הנתפשת ככוח המגן על ישראל". לדעת מחברי הדו"ח, הטרנד האנטי?גרמני עבר כבר את נקודת השיא שלו, והשפעתו על השמאל הרדיקלי מועטת.

ההיסטוריה הקצרה של תנועת אנטי?דויטש ברחובות גרמניה כוללת גם התנגשויות אלימות. לא מדובר במשהו ייחודי בפוליטיקת הרחוב הרדיקלית הגרמנית - התנגשויות בין פלגים יריבים בהפגנות, כשהמשטרה עומדת נבוכה בצד ולא מבינה מי שייך לאיזה מחנה, הן דבר שכיח, כמו גם מהומות 1 במאי שבהן נלחמים אנרכיסטים בשוטרים ובזרנוקי מים.

הם מתייצבים בהפגנות של ניאו?נאצים, ונראה שהנושאים שמעלים אנשי אנטי?דויטש מציתים ניצוצות חזקים במיוחד. מניפי דגל ישראל ומניפי דגל פלשתין מגיעים לשלב המהלומות בקלות, כמעט על תקן ספורט אתגרי.

מרטין שמידט מהעיר האוניברסיטאית מונסטר, פעיל אנטי?דויטש בעברו וכיום מורה להיסטוריה, לפילוסופיה ולמדעי המדינה, מספר: "אני זוכר שבהפגנה אחת, הקבוצה השמאלנית שמולה הפגנו היתה כה אלימה כלפינו, חברי אנטי?דויטש, עד שהקבוצה שלי הוכנסה למעצר הגנתי על ידי המשטרה. בהפגנות רבות, בעיקר סביב מלחמת לבנון השנייה, היה אפשר לראות הרבה התנגשויות כאלה".

שמידט החל בפעילות פוליטית בסוף שנות ה?09 של המאה הקודמת, אחרי שנחשף לקמפיין גזעני נגד מהגרים של המפלגה השמרנית. "הזדעזעתי מהתגובה של אנשים לקמפיין הזה, ומהצורך של אנשים להיות חלק מגרמניה חזקה ונגד מהגרים". שמידט הצטרף לקבוצה אנטי?פשיסטית והחל לצאת להפגנות. "בשנת 4002 היה עוד קמפיין, הפעם של פוליטיקאי מהמפלגה הליברלית, נגד אריאל שרון, והשתמשו בסטריאוטיפים אנטי?ישראליים. הרטוריקה היתה ממש דומה לרטוריקה של הנאצים. במקום היהודים הפעם היתה ישראל. אנחנו ענינו בהפגנות סוערות נגדו ונגד כוונתו לבקר במונסטר".

כשבוחנים את האמירות של התנועה בעצם קשה להבין אם מדובר בתנועת שמאל או ימין. נראה שעיקר הביקורת של אנטי?דויטש היא כלפי השמאל דווקא.

"די קשה להגדיר אותנו. בעיקרון, אנטי?דויטש זה שמאל. הרעיון המרכזי של התנועה הוא להראות שמי שמדוכא על ידי המערכת הקפיטליסטית יזדהה עם הלאום שלו וייצא בעקבות זה להילחם במדינות אחרות. הקיום של סטריאוטיפים ודעות קדומות קשור בצורה ישירה לחיים תחת מערכת קפיטליסטית".

בעצם אנטי?דויטש מבקר את הקפיטליזם אבל לא את ישראל?
"כן, והסיבה העיקרית ליחס השונה הזה הוא שבגרמניה לא מדברים על הפוליטיקה הממשית של ישראל, אלא על הדימוי שלה. אם תסתכל על תעמולה אנטי?ישראלית תראה שהיא משתמשת בסטריאוטיפים. וזה כי הסטריאוטיפים כל כך מושרשים אצל אנשים, כך שזה חסר סיכוי לדבר באופן קונקרטי על מה באמת ישראל עושה. אחרי הכל, השואה תוכננה בגרמניה ויוצאה משם לשאר אירופה, וההיסטוריה הזו חייבת לבוא בחשבון כשמדברים על הקונפליקט במזרח התיכון".

מבחינה היסטורית תנועות אנטי?לאומיות, שאנטי?דויטש היא הסתעפות שלהן, החלו לפעול בגרמניה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אך השקפות אלו היו נחלתו של מיעוט מבוטל. רק בשנות ה?70 של המאה הקודמת החלו ללבלב ניצניה של תנועת אנטי?דויטש, כשתיאורטיקנים רדיקליים ביקרו את חוסר קבלת האחריות של תנועות שמאל בגרמניה על השלכות השואה. באותן שנים העיסוק בשואה לא היה ממש נפוץ בגרמניה, וקבוצות אקטיביסטיות שונות קראו לחיסולה של ישראל מתוך הזדהות עם המאבק הפלשתיני. המפורסמת שבהן היתה תנועת באדר?מיינהוף, ששיתפה פעולה עם אש"ף ועם ארגונים פלשתיניים אחרים בפעולות אלימות ברחבי העולם.

"היו בפעילות של אנטי?דויטש כמה נקודות חשובות וחיוביות במקור", אומר בועז, ישראלי לשעבר, המתגורר בברלין ומבקש לא לחשוף את שמו המלא, "הם העלו את הנקודה שלעיתים קרובות אנטי?ציונות בגרמניה גבלה באנטישמיות. בעיקר בשנות ה?70 וה?80 של המאה הקודמת היו קבוצות שקראו לחיסולה של מדינת ישראל, בלי לחשוב על ההשלכות של דבר כזה ליהודים באירופה או על העובדה שגרמניה נושאת באחריות למצב היהודים היום. עד היום יש נימות אנטישמיות בשמאל הגרמני. זה ממש לא נפוץ כמו פעם, אבל עדיין יש נימות כאלה ושימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים.

"שיח השואה מאוד התפתח בגרמניה ב?30 השנים האחרונות. פעם לא דיברו על זה בכלל, היום כבר מדברים על אושוויץ. היום, בניגוד לעבר, אי אפשר לקרוא בשמאל סתם לחיסולה של מדינת ישראל ויאללה פלשתין. אנטי?דויטש, כבר בתקופה המוקדמת שלהם, אחראים במידה רבה לשינוי החיובי הזה בשיח הציבורי בגרמניה".

תנועת אנטי?דויטש התחזקה בד בבד עם נטיות לאומניות מתחדשות בגרמניה של אחרי נפילת החומה, שהתבטאו גם בהתקפות על זרים. אחוז מזערי מנפגעי האלימות הגזענית החדשה הזו היו יהודים - רובם דווקא היו מוסלמים ואסיאתים. ובכל זאת, עם האיחוד הפך השיח הפרו?ישראלי מתיאוריות פוליטיות לתנועה אקטיביסטית המוכרת כאנטי?דויטש. התנועה הפנתה עורף לשמאל הרדיקלי, שבאופן מסורתי מתנגד לפעולות של ארה"ב ושל ישראל בשטחים.

משהו בכל זאת נשאר משותף לאנטי?דויטש ולשאר תנועות השמאל הרדיקלי הגרמניות: ההתנגדות ללאומיות הגרמנית. התנגדות ששורשיה נעוצים במסורת האנטי?ממסדית של גרמניה, כמו גם בביקורת על עברה של גרמניה, שהפטריוטיות שלה הביאה אותה לביצוע פשעים נגד האנושות. כך למשל בשנת 1995, במלאות 50 שנים להפצצת העיר דרזדן, שיבחו חברי אנטי?דויטש את ההפצצה על העיר, מהטעם שרבים מתושבי העיר תמכו בנאצים. בעקבות אירועי 11 בספטמבר התחזקה מגמת התמיכה המוצהרת בארה"ב ובמדיניותה, כולל מלחמת המפרץ השנייה.


.

"השמאל הגרמני פשוט מעוניין להדחיק את המשמעות העמוקה של אושוויץ", אומרת ד"ק, אקטיביסטית ברלינאית בת 20 החברה בקבוצת אנטי?דויטש. ד"ק מגיעה להפגנות בפנים מוסתרות ומבקשת גם להתראיין בעילום שם.

"אי אפשר להיות גרמני ולהתעלם מהשואה", היא מסבירה מדוע הצטרפה לתנועה, "זו צביעות להאשים את ישראל בפשעים בלי להביא בחשבון את ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה. יש סיסמה שאני מאוד מחבבת שאנחנו משתמשים בה בהפגנות: 'גרמניה, לעולם לא שוב'. זה אומר הכל. כשהקריאה הזו נישאת באוויר בהפגנה אני מרגישה התרוממות רוח שקשה להסביר, אני מרגישה שחזרתי הביתה.

"אנטישמיות לא קיימת במנותק מאנטי?ציונות, ואלה לא קיימים ללא אנטי?אמריקניות. ביקורת על אמריקה נובעת בדרך כלל מהאמונה שבבית הלבן שולט לובי יהודי - זאת אמונה שהיא גלגול של הקונספירציות של זקני ציון. אם אתה שואל אותי, הייתי מבקשת לנער לגרמנים את הגולגולות ולהכניס להם את המסר הזה עמוק פנימה. אני שואלת אנשים כל יום: 'לא עשינו מספיק טעויות כאומה? האם לא הגיע הזמן להבין?'.

"האנטישמיות היום לא מבוטאת באופן כל כך חופשי בדרך כלל, זה לא אומר שהיא לא קיימת. אפשר למצוא היום אנטישמיות קלאסית גם במדינות ערב ובתנועות איסלאמיות. מכיוון שיש סכנה שהאנטישמיות תרים שוב ראש בגרמניה, מבחינתנו צריך להילחם בכל הרעיון של להיות גאה בגרמניות שלך; אין מה לנופף בדגלי גרמניה בגאווה. מבחינתי עדיף שאנשים יניפו פונפונים בכל מקום אבל רק לא דגל גרמניה".

ד"ק מספרת שהסביבה החברתית שלה מחזיקה בעמדות דומות. אחד המקומות הקבועים שבהם היא וחבריה נוהגים לבקר הוא בר בשם סילבר פיוצ'ר, המנוהל על ידי קולקטיב המזוהה עם ערכי התנועה. בתפריט מופיע כיתוב שמצהיר ש"אנטי?ציונים לא מוזמנים למקום". במועדון אחר בעיר לייפציג, שגם בה יש קהילת אנטי?דויטש גדולה, קיבלו החלטה לא לאשר להגיע להופעות עם כאפייה - אביזר פופולרי אצל פעילי שמאל רבים כפריט אופנתי וגם כסמל להזדהות עם המאבק הפלשתיני. מי שהגיע למועדון התבקש להסיר את הכאפייה או להסתלק. בחודש שעבר מנעו אנשי אנטי?דויטש מפעילי שמאל ישראלים המתגוררים בעיר להניף במצעד שלט הקורא לשחרר את עזה.

בועז מספר שיש גם רגעים מביכים במפגשים בין חברי התנועה לבין ישראלים: "הם לא מוכנים לדבר על המצב הנוכחי בישראל, הם רק רוצים לדבר איתי על סבא וסבתא שלי ומה שקרה להם בשואה. הם יודעים על השואה הרבה, לא פחות ממה שאנחנו יודעים". הוא מספר שבקרב חברי התנועה יש יחס חיובי לכוח, "כי זה מה ששיחרר אותם מהנאצים, ולכן הם תופסים כוח כדבר חיובי".

למרות הקשרים בין אנשי התנועה לגופים רשמיים יהודיים וישראליים, עושה רושם שהצד הישראלי נוהג בזהירות. גם מפני שרבות מתנועות אנטי?דויטש מוגדרות כקיצוניות על ידי שירותי הביטחון הגרמניים, וגם בגלל אופי האידיאולוגיה האנטי?דויטשית. "אנשים בקהילה היהודית מרגישים, ודי בצדק, שאנטי?דויטש פותרים את הבעיות של עצמם על ידי פילושמיות מוגזמת, תמיכה מוחלטת ביהודים, שהיא גם סוג של אנטישמיות בסופו של דבר", מסביר בועז