ירידה לצורך עלייה

18 שנים חלפו מאז דרכה רגלי לראשונה על אדמת ישראל. מצויד במזוודה קטנה אחת ולבוש בחליפה לבנה הכי שיקית שהשיג, ירד העולה החדש אלי פינברג מהמטוס של החברה התעופה הפולנית לוט וצעד לעבר הלא נודע. לא ידעתי הרבה על המדינה בה אני מתעתד לחיות. ניתן לומר שלא ידעתי דבר. עברית לא דיברתי ועוד במחנה המעבר בפולין היו לי סיוטים בלילות בהם אני נשאל על ידי עוברי אורך ישראלים "מה השעה?" ואני, כמובן, לא מסוגל לענות. עד כדי כך היה הפחד גדול, עד שבאחד הלילות חלמתי על שעון עם חוגות שעולות בלהבות תוך כדי סיבוב מסחרר. את בעיית העברית פתרתי די בהצלחה. זה לקח מספר שנים ושירות צבאי מלא, אבל בסופו של דבר קראתי וכתבתי בצורה די הולמת.

מכל התקופה שלי בישראל אני זוכר הכי טוב את השנה הראשונה. שנה בה אני כמו כל מהגרים התמודדתי עם הקשיים של חיי החדשים. זאת הייתה שנה שחורה ללא כל ספק. אתה מאבד את כל חבריך ולא מוצא חדשים, הסביבה שלך משתנה ללא היכר, האוכל מוזר והחום, החום הנורא. בהתחלה אתה סופר ימים, לאחר מכן שבועות וחודשים ורק בסיום השנה הראשונה הספירה מסתיימת, כי אתה מבין שאכן עשית את הצעד. לפעמים, כשאני מביט לאחור, אני לא מוצא הסבר הגיוני למעשיי בישראל באותה שנה. ההחלטה לעזוב את הבית ואת ההורים, למען משהו שמנוכר לי מעצם היותי בן תרבות אחרת, שפה אחרת. הכל בך אחר בהשוואה למקום החדש הזה.

אבל לא ויתרתי. שלחתי לאימא שלי בבלארוס עשרות מכתבים ולא התלוננתי על דבר. אלה היו מכתבים מלאי תקווה ובטחון עצמי. לרגע אחר לא הרשיתי לעצמי לשתף אותה במחשבותיי האמיתיות דאז. אפילו את שמי הפרטי שיניתי על מנת לבטא את הרצון שלי לשבור את הגעגועים העזים לבית. לא נשברתי. הכרחתי את עצמי להאמין שישראל עבורי זה הדבר הנכון. אבל עוד נכונו לי מבחנים. והקשה שבהם הוא יום הגיוס לצה"ל. אף אחד לא ליווה אותי לבקו"ם באותו היום. איכשהו הצלחתי להחזיק מעמד ולא לבכות לנוכח המתרחש סביבי. הורים, חברים, חברות - אתם יודעים איך זה עובד בדרך כלל, ואני לבד, לגמרי.

אחרי אותו יום שום דבר כבר לא היה כפי שהיה קודם. שום קושי בעולם, לא פיזי ולא נפשי אינו יכול היה להשתוות לעוצמת הכאב שחשתי ביום בו התגייסתי. לא הקשיים הכלכליים אותם חוויתי בחודשי השירות ראשונים, ואפילו לא הבדידות שליוותה אותי כפי שהיא, בוודאי, מלווה כל חייל בודד. עברתי את זה. בסיוע רב של גורמי הצבא וגם בשל העובדה שמדי שנה נסעתי לחו"ל בהיותי חייל. הצבא באמת דאג לי, ואת זה אני זוכר לו עד היום. אבל גם את יום הגיוס הארור והחשוב אני זוכר, איך אפשר שלא.

חוויה קשה היא עליה לישראל, לעתים אפילו אכזרית. לא ביום אחד אדם הופך את עורו ונהיה ישראלי כפי שמצופה ממנו. מהגר הוא כמו ילד שמצפה לליטוף ועזרה. מהגרים בשנים הראשונות בישראל לרוב מתמודדים עם בדידות מעיקה ויותר מכל הם רוצים לחזור למקום ממנו באו. שאלו פעם מדגם של עולים איזו מתנה הם היו רוצים לקבל כשהגיעו לישראל - "כרטיס טיסה חזרה" – הם ענו ללא היסוס. נסו לקבל בהבנה את הזרות והניכור של העולים – בידיכם לשנותם, בידיכם גורלם. היום מצחיק לומר, אבל האדם שהכי השפיע עליי אחרי הגיוס לצבא היתה מש"קית תנאי שרות של היחידה שלי, חיילת צעירה ממני בארבע שנים. כמה אכפתיות היתה לה, כמה רוחב לב.

מהגרים יהודים עדיין מובאים לישראל. רובו המכריע של העם הישראלי מורכב מעולים או מבני עולים. גם האנשים שעולים לישראל היום עדיין מתמודדים עם אותן הבעיות שאיתן אני התמודדתי לפני 18 שנה. תעזרו להם, תאהבו אותם, תקבלו אותם כשווים, כמו שקיבלו אותי. בסופו של דבר עברית הפכה להיות שפתי הראשונה ובאיזשהו שלב אפילו בנמל התעופה בן גוריון הפסיקו לשאול אותי כמה זמן אני בארץ. אחרי תקופה כה ארוכה בישראל אני יכול לומר בביטחון שהצעד שעשיתי ביולי 1992 לא היה שגוי. בלי להבין את כל ההשלכות של המעשים שלי, יצא שבחרתי בחירה נכונה. אני עדיין מתגעגע למקום ממנו הגעתי, אבל היום זה יותר געגוע לעצמי, לילדותי המאושרת בחו"ל ולאופטימיות הקוסמית שאפיינה אותה. געגועים לעולם הקודם תמיד יישארו מנת חלקם של מהגרים, יהיו ציונים ככל שיהיו.