וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מילואים בבקעה - חוויה ישראלית מגבשת

דרור אידר

21.7.2010 / 7:34

האנשים שהתקבצו במתקן האימון יכלו לאכלס דמויות ברומן עב כרס על אודות ישראל 2010. מושבניק שפתח מסעדה עם אשתו הקיבוצניקית; בעל כרם זיתים שעזב את בית הבד והגיע; הסמ"פ פירסם עכשיו ספר שירה; הרס"פ עובד במפעלי חסד; ולסרס"פ יש עסק גדול לצמיגים. גם מ"פ חדש, צעיר ונמרץ הגיע. משום מה, בכל האימון ראיתי רק גיליונות של העיתון שאתם מחזיקים בו כעת. ומחמאות על הקול הרענן שנשמע בתקשורת. והאוכל? אתם יודעים, מילואים.

הגענו לבקעת הירדן. 300 מעלות בצל. נוף יפהפה, סלעי בראשית, שפני סלע, שועלים ועיט ענק שריחף קרוב דקות ארוכות. הבסיס נקרא על שם נחל תרצה למטה. מי היתה תרצה? עיון קצר בתנ"ך מגלה שתרצה היתה בירת ממלכת ישראל לאחר הפילוג. ירבעם, נדב, בעשא, עד עומרי אבי אחאב שהעביר את הבירה לעיר שומרון.

על פי רוב אנחנו חולפים על פני יישובי הבקעה בדרכנו; כעת היתה הזדמנות להכירם מקרוב. יישובים עירוניים וחקלאיים, בעלי צביון כללי, לא דתי. כל שטח שאינו מעובד על ידיהם נתפס במהירות בידי פלחים או בדואים. גדרות משוכללות סביב היישובים, תזכורת מתמדת לסכנות האורבות ולסיבה שאנחנו כאן. באחד היישובים מפטיר קצין הביטחון כבדרך אגב, שחוץ מגני הילדים המלאים נמצאות בבתים עוד עשר נשים בהריון. ביישוב אחר סיפר קצין הביטחון על פיגוע שאירע ביישוב לפני כשמונה שנים, חייל, אם ובתה נרצחו בידי מסתנן. לא התכוון לדבר על כך, אבל ראינו שהדבר בוער בו ומבקש לצאת. המשימה שלנו נראתה שונה לאחר מכן.

הנה המחסום הגדול. אלפי פלסטינים עוברים דרכו מדי יום. לפני בואי שמעתי השמצות על פגעי המחסומים ועל אכזריות החיילים, אבל לא מיניה ולא מקצתיה. כבר למדנו לסנן את המידע מארגונים שחזותם הומניטארית ותכלית פעולתם שיבוש יכולתה של ישראל להגן על עצמה.

ירדנו למחסום בטרם אור ראשון. פלסטינים עוברים דרך גלאי מתכות ותעודותיהם נבדקות. עשרות פעמים עמדנו בתור לכניסה לארה"ב או לאירופה זמן רב יותר ונדרשנו להתפשט ולעבור בדיקת מישוש ידנית. לאור (או לחושך) ניסיוננו העגום עם שכנינו על תרבות המטענים והמתאבדים שהביאו לאזור, לא מוגזם לבדוק מי הנכנסים בשערינו.

"דיבורים על סוף הסכסוך תוקעים אותו"

הבדיקה נעשית באנושיות. מושבניק מהצפון מפקח על העוברים, וילד בגיל בני עם פחית קולה זוכה ממנו למשפט "חמוד, אתה יכול לעבור. הכל בסדר". אביו מחייך. אני עומד עם מתאם הפעולות, נגד בן העדה הדרוזית. אחד הפועלים הפלסטינים זורק לעברו משהו על כדורגל. מתברר שהדיבורים על גביע העולם שחלף הם ריטואל קבוע בין העוברים במחסום לחיילים.

מונית נעצרת ונוסע עלה במחשב כדרוש לחקירה. חיכו בצד כחום היום. בינתיים ניגשו החיילים והגישו מים קרים להשיב נפשם, עד ששוחררו. פלח שעבר במקום רכוב על חמור נתבקש להציג רישיונות לחמור. הוא התגלגל מצחוק ושאל את החייל מהיכן הוא. מירושלים, ענה החייל. אה, אל?קודס. יפה. איפה נשות מחסום ווטש שתדווחנה על התעללות חיילים ישראלים בפלח מסכן ובחמורו?

בלילה ישבתי עם מ"מ, חוקר התנהגות נשרים. שוחחנו על מדע, אבולוציה וספרות. סיפר שהם לא נוהגים להחזיר אל הטבע מינים שנכחדו לפני שנודעה סיבת ההיכחדות. גם אמר שהוא לא מתרגש ממינים נכחדים ומשינויים בטבע; לא כל דבר צריך לשמר. מין שנכחד או נוף משתנה הם המחשה חיה לאבולוציה. כך התפתחו הטבע והתרבות האנושית. סיכמנו שראייה כזאת מולידה ענווה עמוקה כלפי הכוחות הסטיכיים העצומים, החזקים יותר מכל תכנון רציונלי או התערבות ידי אדם.

באחד הסיורים הגענו לאזור מעיינות. הסמ"פ משתף אותנו בהרהור: באחרית הימים עוד נטבול גופנו במעיינות כאן. אולי זאת הבעיה, אמרתי, שאנחנו מחכים לאחרית הימים כדי לטבול עם כל הגוף; אפשר בינתיים להסתפק בשכשוך רגליים במים הקרירים. חשבתי שזאת מטאפורה מעניינת לתהליך עם שכנינו, דיבורים על סוף הסכסוך תוקעים אותו, בעוד מה שנדרש הוא ניהול הסכסוך וציפייה לתקופה אחרת, נוחה יותר. מילואים, אתם יודעים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully