כמו כל חגי עם ישראל ומועדיו, תשעה באב לא נועד להיות "יום זיכרון" למאורע היסטורי. הוא נועד להיות יום שבו אנו זוכרים - לאורו של מאורע היסטורי - מי אנחנו, מאין באנו, ובעיקר לאן אנחנו הולכים.
אם חג הפסח - זכר ליציאת מצרים - הוא "זמן חירותנו", הזמן שבו עם ישראל מציין, מדי שנה, את פוטנציאל החירות הגלום בכל אחד מאיתנו בכל דור ודור; וחג השבועות - זכר למעמד הר סיני - הוא "זמן מתן תורתנו" בכל שנה מחדש, תשעה באב הוא כנראה "זמן חורבננו".
יום שסוגרים בו בתי קולנוע ומסעדות לא בגלל חורבנה של המדינה היהודית בארץ ישראל לפני כמעט אלפיים שנה, כי אם בגלל החובה להבין את פוטנציאל החורבן המתמשך. את חרב החורבן, המרחפת מעל העם הזה גם כשהוא בונה ונבנה.
לא במקרה חל ראש השנה בסתיו, כשהטבע בארץ ישראל מתחיל להצטמח מחדש וזרעי החיטה נובטים. גם הקשר בין חג הסוכות לעונת אסיף התבואה גלוי לעין, וברור שהאביב הוא העונה המתאימה הן לחג הפסח והחירות והן ליום העצמאות, המציין את חירותנו המדינית וחל - בתזמון מדויק - בין זמן היותנו לעם לבין זמן קבלת התורה.
גם בתשעה באב, הטבע הארץ?ישראלי כמו מתאים את עצמו למשמעות היום ולאווירתו.
לא נשכח את גוש קטיף
כעת שיא הקיץ, הכל יבש וחר?ב, החורבן שולט בנוף וחודר אל הנפש. רבים אף חשים כי כשם שדוד בן?גוריון "קלע בול" כאשר קבע את התאריך של יום הקמת המדינה, כך גם אריאל שרון, ראש הממשלה לשעבר, להבדיל, הפליא לבחור את הזמן המתאים לחורבן גוש קטיף ויישובי צפון השומרון.
עד "תוכנית ההתנתקות" של שרון, תוכנית ש"התנתקות" לא היתה בה - כי אי אפשר "להתנתק" לא מרצועת עזה ולא מן הפלשתינים - כבר היו בציבור דיבורים, שהתחילו אחרי מלחמת ששת הימים והלכו והתגברו, על הצורך לבחון מחדש את צום תשעה באב.
החורבן הלוא הסתיים, הגאולה כבר התחילה, עם ישראל מתקבץ ושב אל ארצו ואולי יש כפיות טובה, או סוג של עיוורון, בהמשך הבכי והנהי והתענית כאילו לא השתנה דבר.
אבל אז באה עקירת עשרות יישובים פורחים, והוכיחה שהחורבן עדיין כאן. באו אל אלפי בתים יהודיים - דווקא בערב תשעה באב - החיילים המבוהלים נושאי צווי הגירוש, והוכיחו שהגאולה אולי כבר התחילה, אבל עם ישראל אינו מסוגל, עדיין, לקבל אותה.
הם באו בשערי היישובים, בצעידה ישרה ומדויקת, טורים על גבי טורים של "כוחות ביטחון" לבושי מדים שחורים שנתפרו במיוחד - והמדינה, אשר שלחה אותם בשם "דמוקרטיה" מזויפת, הוכיחה שהיהודים הם עדיין עם של גולים.
מההתנתקות למדנו כי היהודים עדיין נודדים ומתעופפים ברוח ממש כמו החולות, שמתיישבי גוש קטיף הצליחו להיאחז בהם כנגד כל הסיכויים עד שהכריע אותם חיידק החורבן, המקנן בעם הזה בכל דור ודור.
לא נשכח את קריאת מגילת "איכה", בליל תשעה באב תשס"ה, על רצפת בית הכנסת היפה של היישוב מורג, שעמד להיחרב כעבור יומיים.
לא נשכח את טקס הפרידה בבית העלמין של גוש קטיף - מאות יהודים עומדים בצהרי תשעה באב בין הקברים, מתפללים ובוכים ולא מאמינים.
ואיך ראו אותנו אויבינו מחריבים את עצמנו, והבינו שהכל כאן הפיך.