זכות התגובה - אנחנו והטוקבקים שלכם

עקב שנאת חינם: מלקקים את פצעי הטוקבקים

לילך וולך מנסה לחיות עם עצמה בשלום, אודי הירש חושש מהיום שבתו תדע לקרוא, דוד רוזנטל לא מתכוון לשחק אותה קשוח ורק את רועי כ"ץ אתם פשוט לא מעניינים. כתבי וואלה! מדברים על העלבונות הקשים שהם פוגשים בטוקבקים

  • ט' באב
  • טוקבקים
מערכת וואלה!

פשוט הפסקתי לקרוא / דוד רוזנטל

לא מזמן נשלח אלי SMS מאישיות ידועה בעולם הספורט. "אני עוקב אחרי הטוקבקים המשמיצים", נכתב בהודעה, "תמחקו אותם או שיהיה לכם עסק אתי". זמן קצר לאחר מכן התראיין אותו אדם לאחד העיתונים, וכשנשאל על יחסו לביקורת ענה: "אני לא קורא טוקבקים, לא מתייחס אליהם וזה לא מעניין אותי".

התגובה הזו לא חריגה. ידוענים, אנשי ספורט, פוליטיקאים ופובליציסטים, כולם יאמרו לכם שהם מעל זה, שהם למדו להתעלם ושיש להם דברים אחרים לעשות מאשר לקרוא את התגובות המבזות של עברייני מקלדת אנונימיים. הם לא קוראים טוקבקים. האומנם? ובכן, לו הייתי ידוען בעצמי, סביר להניח שהייתי משתתף במשחק הזה – קורא ונעלב בחשאי, אבל בפומבי מפגין עמידות מוציא הודעה שהמסר העיקרי שלה הוא "שיזדיינו כולם". רק שאני לא, ולכן יש לי קצת פחות בעיה לומר בגילוי לב שטוקבקים הם אכן עסק בעייתי.

יש כמה סוגי טוקבקים. יש את המפרגנים ("אחלה כתבה"), יש את הסתמיים, אלה שלא מתייחסים במישרין לנושא הכתבה, יש את הפוגעניים לייט ("חרא כתבה", "אתה אידיוט שלא מבין") ויש את הקטלניים, אלה שיורדים עליך בלי הכר ואם הם יודעים משהו שלא היית רוצה שיידעו, אתה בצרות גדולות. נתקלתם פעם בתגובה במדור "זזים" של וואלה! ברנז'ה? אז כן, זה עד כדי כך גרוע.

לשמחתי, לא סבלתי יותר מדי מהסוג האחרון (בינינו, אני חנון כל כך גדול, שאפילו שלדים לא ידעתי לשים בארון), אבל אני מודה שיכול להיות לא נעים להיכנס למאגר תגובות משמיצות ברובן. מצד שני, המבקר חייב לדעת להיות מבוקר ולכן מעולם לא ביקשתי שיסירו טוקבקים פוגעניים. אלא שלפני זמן מה החלטתי שמה שאני לא יודע לא מטריד אותי, ולכן הפסקתי לקרוא טוקבקים ברוב האייטמים שעולים לאוויר, רק שבמקרה הזה האמירה לא נובעת מהתנשאות שפירושה "קטן עלי", אלא מהרצון להתנתק ולברוח במקום לספוג. כי למה לי לקחת ללב?

עוד בוואלה! NEWS

חופשי על הבר: חוויות מערב של ויסקי ובירות

לכתבה המלאה

הכושלאמאשלי נעלב, אבל פחות / לילך וולך

ככלל, אני לא מאמינה לכל כתב שטוען בתוקף ובאופן גורף "אני לא קורא טוקבקים", כאילו יש בהתעלמות (המפוברקת) הזו איזו מידה נאצלת של איפוק ושליטה עצמית. יש בזה נימה של התנשאות, לא מאוד שונה מלא לסובב את הראש כאשר מישהו קורא אחריך ברחוב. כתבים ש"לא כותבים לטוקבקיסטים", מעצבנים אותי במיוחד, כאילו כל מי שטורח להגיב להם נמצא בקאסטה הנמוכה והלא רלוונטית ביותר של האינטרנט.

מצד שני, אחרי כמה מאות התייחסויות הנוגעות לכושלאמאשלי, העובדה המעליבה שפונים אליי בלשון זכר, ושלרוב השורה התחתונה של הטוקבקים היא אחת משתיים : "טוב, זה מקנאה וחוסר פירגון" או "טוב, זה מחנפנות ובטח מדובר בחבר שלך" – התחלתי גם אני לסנן.

את רוב הטוקבקים קל להחליק מעליך; הם עילגים, או מתלהמים, או פשוט לא באמת נוגעים אליך. אבל אחת לכמה זמן יש טוקבק אחד צורב, כזה שברור לך שאי אפשר יהיה לפטור אותו כמטומטם, והוא גורם לך לחוש כמו בחלום ההוא, שבו אתה עירום בחצר בית הספר וכולם מצביעים עליך וצוחקים.

הנוכחות שלך, גם אם רק בשמך, נמצאת על גלי האתר פרושה וגלויה עם הבטן הרכה למעלה לכל מי שחפץ לשלוח אצבע דוקרת. והמחשבה לחצות את הגבולות אל עבר העיתונות המודפסת שם יש רק מכתבי קוראים ארוכים ומנומקים, היא כזו שמדגדגת כל מי שנמאס לו לעבוד שעות על כתבה כדי שבסופו של עניין מישהו יסכם את זה באלגנטיות "פחחחחח, מה אתה מבין יא אפס?"

בתדירות של ליקוי חמה, יצוץ ויעלה טוקבק בודד שישבח את העבודה הטובה או נקודת הראות המעניינת של הכתב, ומייד לאחריו יכתוב מישהו "ברור שאמא של הכתב כתבה את הטוקבק הזה" כדי למחוק לך את החיוך. אז רק לציין – אפילו אמא שלנו לא מתעניינת עד כדי כך בעבודה היומיומית שלנו.

אתם פשוט לא מזיזים לי / רועי כ"ץ

אני בעד קללות בכביש, לא מסתייג משירים אלימים במגרשי הכדורגל ובאופן כללי לא נבהל ממהלומות מילולית. כמו שאר חבריי בוואלה!, גם אני מקבל את מנת הרפש שלי בריבית דריבית על בסיס יום יומי. כבר קיללו אותי, את משפחתי, את ילדיי שטרם נולדו, ואת כל מי שקשור בי בצורה זו או אחרת. חלק מהטינופת גם מגיע לעמוד האישי שלי בפייסבוק, חלק גם מוצא את דרכו לטלפון הנייד. וזה לא מזיז לי. אפילו לא קצת.

לא גדלתי במעבדה, לא למדתי בבועה ואני לא חי, לצערי, בפנטהאוז שמשקיף על החברה הישראלית מלמעלה. בתוך קוראיי אני חי ועובד. כמעט שאין קללה או איום שהוטחו לעברי בטוקבק, שלא שמעתי גם פנים אל פנים בחיים האמיתיים. זה יקרה גם מחר, אחרי עוד פרסום. אז מה?

הטוקבקים הם תוצר ישיר של החברה הישראלית האלימה, המזיעה ושמחפשת עימות. עם כל הכבוד לטקסטים המצוינים של מיטב עיתונאי ישראל, מי שבאמת רוצה לדעת משהו על המתרחש במדינה, צריך לגלול למטה ולקרוא בעיון את התגובות. שם ממתינים חומרי הנפץ האמיתיים, שם נחשפים הלכי הרוח האותנטיים ושם מתהווים הגלים התת-קרקעיים שמשפיעים על כולנו. מערימת הזעם והשנאה הזו גם נולדו בעת האחרונה הצעות חוק.

זה בוטה, מעורר חרדות ומלחיץ כאחד. אבל מי שחופש הביטוי יקר ללבו, ומספרנו הולך ויורד בקצב מדאיג, חייב לשמר את זכות הציבור להגיב ולהשמיץ. אם תרצו, זהו שסתום הביטחון בסיר הלחץ של החברה הישראלית. עדיף שזה יתפרץ החוצה בטוקבק סרק, ולא בשלושה כדורים בגב.

כותבי דעה ופרשנים שנבהלים מטוקבקים הם אנשים מעט צבועים. מי שמתפרנס בזכות עט מושחזת ושנינות מרושעת לא זכאי למנוע את תגובות הקוראים הזועמים. מי שלקח לעצמו את ההרשאה לבקר אחרים, שיפתח עור של פיל ויספוג גם הוא את הנאצות. הן אולי קצת פחות מסוגננות, אבל לא פחות ראויות.

היא תקלקל הכל/ אודי הירש

במשך שנים אתה מספר לעצמך שזה לא מזיז לך. לכל אחד הרי יש בדיות כאלה, שהוא מספר לעצמו כדי לשרוד. בדרך כלל אתה נמנע, אבל לפעמים מתפתה לקרוא. מי שכותב דברים בוטים צריך לצפות לתגובה בוטה, זה רק הוגן. המוח מבין, הרגש לא. חוטף אגרוף בבטן. צריבה בגרון. שונאים אותך. שולחים אותך לאירן. רוצים שתמות. אומרים שאתה מכביסט. שאתה שונא את מכבי. שיחליטו כבר. וזה עוד אחרי סינון. מעניין מה סיננו.

כשהוריך מעדכנים אותך בשלל הקללות האחרון, אתה מלגלג עליהם. קראתם בכלל את המאמר או רק את הטוקבקים? לפעמים הם מספרים לך בסיפוק שהפעם דווקא הקוראים תומכים. זה סימן רע, אתה אומר, כנראה שהפעם טעיתי.

אבל חשוב לך לשמור על הפסאדה. כשמישהו אומר לך שהוא נפגע מטוקבקים, אתה עושה עצמך מתפלא. עזוב אותך, ראית כמה שגיאות כתיב יש שם? אומר ולא מאמין לעצמך. כשמישהו מספר שאינו רוצה לכתוב בגלל החשש מהטוקבקים, אתה ממש כועס. אל תיתן להם לנצח, בן אדם. עמוק בפנים, אתה מודה שוויתרת בעצמך על כמה מאמרים כי לא היו לך אנרגיות להתמודד עם התגובות.

בכל מקרה, בעוד שנתיים היא תקלקל את כל התוכניות. את העמדת הפנים, את החזות הקשוחה. בעוד שנתיים היא תלמד לקרוא. עכשיו היא מסתפקת בקומפי, אבל הדור הזה לומד מהר. היא תיכנס לאינטרנט, ובדרך לאתר המשחקים תיתקל בך במקרה. היא תקליק על הלינק, תגלול את העמוד למטה ותתחיל לקרוא. אחר כך, כשתחזור הביתה, היא תשאל: אבא, למה האנשים האלה מקללים אותך?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully