פרשת הנגבי: שקרים לבנים ושקרים קריטיים

קראתי, לפני שנים אחדות, על מחקר מקיף מאוד על שקרים. מאות אנשים הלכו במשך שבועות אחדים מחוברים למין "מכונת אמת", שאותתה בכל פעם שבה אמרו משהו המנוגד לאמת שלהם. כך, למשל, התשובה "בסדר גמור" לשאלה "מה שלומך?" היא - כמעט תמיד - שקר, ואת התשובה השקרית הזו אנו מעניקים לאנשים הקרובים לנו ביותר פעמים רבות ביום. תוצאת המחקר היתה מחרידה: אדם ממוצע משקר בין 200 ל?400 פעמים ביום. משמעות הדבר היא שמי שאומר "אני אף פעם אינני משקר", הוא אחד השקרנים הגדולים ביותר עלי אדמות.

ואף על פי כן, יש הבדל בין השקרים הללו, שאנו משתמשים בהם בדרך כלל כדי להבטיח שלום בית, כדי לא להעליב את בני זוגנו ("נכון שהשמלה החדשה שקניתי מתאימה לי מאוד?"), לבין שקר הנאמר מתוך שיקול דעת במסגרת עדות רשמית. העובדה הנכונה, ולפיה הכל משקרים, אינה הופכת את השקר בפיו של איש ציבור, בהקשר ציבורי, ללגיטימי. אדם המוליך שולל את הציבור אינו דומה לחולה האומר לבנו כי הוא מרגיש היום טוב יותר, אף שהוא חש כי קיצו קרב. עדות השקר שבה נמצא צחי הנגבי אשם לא נאמרה משום דרכי שלום, ולא נאמרה בין אדם לחברו. היא נאמרה מפי איש ציבור בכיר במסגרת רשמית ובכוונת מכוון להוליך שולל שופט, וכדי להעביר את הנטל מכתפיו שלו לכתפי מי שעבד בשירותו.

יכול הנגבי, אדם אינטליגנטי ופיקח, לקיים מסיבות ניצחון ומסיבות עיתונאים, ולהודות לפרקליטים ולשופטים ולעיתונות, אבל אין בזיכוי מן העבירות האחרות כדי לחפות על האשמתו בגדולה מכולן - בשקר. הוא לא יערער על אשמת השקר, והוא, כנראה, יודע למה. אשמה זו תרדוף אותו כאות קין, יהיה העונש עליה אשר יהיה. המערכת הפוליטית ממתינה לראות אם בית המשפט יגדיר את העבירה ככזו שיש עימה קלון, אבל עם כל הכבוד לבית המשפט - זהו תפקידה של המערכת הפוליטית ולא תפקידו של בית המשפט. מי שכיהן כשר משפטים, השר הממונה על מערכת עשיית הצדק בישראל, ואשר הוכחה אשמתו כנותן עדות שקר, אסור לו לחזור לתפקיד של מנהיג ציבור. לא במדינה מתוקנת.

אדם קרוב אצל עצמו. גם צחי הנגבי. קרוב לוודאי שהוא משכנע עצמו, בימים אלה, כי גדול הזיכוי מן האשם שהוטח בו, וכי התקשורת אוהבת קמבקיסטים, וכי משום שלא אמר שום דבר חשוב בשום נושא בשנים האחרונות, הפך חביבם של אנשים בימין ובשמאל, בקרב החילונים ובקרב הדתיים, וכי כולם יסלחו לו על שקריו. זה לא יקרה. הפעם הוא משקר לעצמו.