אחותי, חנין זועבי

כשראיתי את חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי מניפה את דף ה-A3 שעליו הדפיסה את תצלום פניה של חברת הכנסת חנין זועבי כאילו על כריכת דרכון אירני, הרגשתי כמה איבה יש בידיים המורמות הללו, הידיים שלפני מספר שבועות ניסו גם להפליא מכות בח"כית זועבי.

מול תוקפנותה של האישה הזאת, היהודיה, האשכנזיה, הגאה בוולדנותה, בתוך אולם מליאה גברי העסוק במצבה המשפחתי של חברת כנסת פלסטינית רווקה, תהיתי האם אני יכולה לכבד את אנסטסיה מיכאלי כאישה, אישה שעמדותיה שונות מהותית מתפישת עולמי. האם יכולה להתקיים בינינו, מעצם היותנו נשים, אחוות אחיות (sisterhood).

התשובה שלי היא לא. בעוד עם חברת הכנסת זועבי אני חשה סולידריות שבין נשים, עם חברת הכנסת מיכאלי אין לי אלא כעס עצום ודחייה. אני מרגישה אחוות אחיות עם חנין זועבי - האישה שפועלת למימוש זכויות הקבוצה שהיא שייכת אליה, מבלי שהיא מבקשת לפגוע בזכויותיהם של אחרים. אני מזדהה עמוקות עם דבריה כפי שצוטטו :"אני מאמינה בערכים של חירות, שוויון, צדק".
אבל אינני מסוגלת להזדהות עם מי שעסוקה בשלילת זכויות מאחרים, תוך שהיא בטוחה שזכויותיה שלה לא יפגעו, שהרי היא שייכת לקבוצת הרוב. אני לא יכולה לחוש הזדהות עם אישה שהאופן שבו היא בוחרת להתמודד עם תחושותיה ביחס לקבוצת מיעוט הוא לפעול להדרתה של אותה קבוצה, ובתוך כך היא מסיתה, משפילה, ומשחירה את פניה של האישה המייצגת את אותה הקבוצה.

אני תוהה האם חברת הכנסת מיכאלי אינה מכירה תחושות של דיכוי, השפלה או הדרה, עליהן יכולה להעיד כל אישה ולכן היא מתירה לעצמה לנהוג בפטרונות שאין דומה לה. היא הרי מכירה לפחות מיעוט אחד, המיעוט הנשי בכנסת. היא אחת מ-22 חברות כנסת, שהן רק כ-18% מכלל חברי הכנסת. היא בודאי נתקלה במבנה הכוח השוביניסטי והפטריארכלי המשתקף גם בעבודת הכנסת.

אנסטסיה מיכאלי בחרה, כמו חנין זועבי, לפעול בזירה הזאת, כל אחת ממקום אחר. אבל האם הן יכולות לראות את המשותף ביניהן בדיון העוסק בשלילה של זכויות? האם כל הנשים בכנסת מוותרות על הזיכרון ההיסטורי הנוגע למאבקן של נשים?

המחזה הקשה הזה בכנסת החזיר אותי לבל הוקס - אישה שחורה, מנהיגה פמיניסטית, סופרת ומבקרת תרבות. הוקס עוסקת באופן נוקב בשאלת "אחוות האחיות", הסיסטר-הוד, היא מסכימה עם הקביעה ש"אחיו?ת היא כוח" אבל אומרת שהניסיון ליצור אחיו?ת אמיתית חייב להיעשות מתוך התמודדות ישירה וכנה עם נושאי גזע ומעמד ולא על ידי התעלמות מהם.

רוצה לומר, שהגזענות היא עניין שעלינו להידרש אליו ולא להרפות. אנחנו, נשים יהודיות, לא יכולות לאפשר לנשים כמו אנסטסיה מיכאלי להשתולל כך, לא במליאת הכנסת ולא בשום מקום אחר. זו המחויבות שלנו, כנשים בכלל וכנשים ששייכות לקבוצת הרוב, וזו האחריות שלנו. כי הגזענות, כפי שאומרת הוקס, היא מחסום בפני סולידריות של נשים.

בשלב זה, לצערי, נראה שאני מוותרת על הכוח שיש באחוות האחיות, כי עוד עבודה רבה לפנינו, עד שנזכה לחיות במציאות שבה באמת "אחיו?ת היא כוח".