פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ועדת טירקל ולקחי מלחמת לבנון

      השבוע מלאו ארבע שנים למלחמת לבנון השנייה. בשבוע שבו סערו הרוחות על שלילת זכויותיה של חברת הכנסת זועבי, על המשט הלובי ועל צחי הנגבי, מי זוכר את מלחמת היש ברירה המיותרת והכושלת של קיץ 2006. מי זוכר את "קזינו לבנון", שבו הימרו על חיי חיילים ואזרחים בשביל לזכות בניצחון תודעתי.
      מלחמה שיצאו אליה בפזיזות ובחוסר שיקול דעת, ושלחו חיילים להיהרג בלי שיעדי המערכה נקבעו בבירור תוך הסתמכות על מצג שווא. מלחמה שנמשכה 33 ימים, וגבתה מחיר דמים של 144 חיילים ואזרחים הרוגים ומאות פצועים בצד הישראלי, והרס והרוגים ופצועים גם בצד הלבנוני.

      מה השיגה המלחמה מבחינת היעדים האסטרטגיים שנקבעו לה "לעשות סדר חדש בלבנון"? ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל אלון פרידמן, אמר בראיון ל"הארץ", שלמרות האכזבה מתפקוד הצבא במלחמה, היא הסתיימה בהישג אסטרטגי מזהיר, ושהלחימה ביססה את ההרתעה מול חיזבאללה והסורים.

      האומנם? ארבע שנים אחרי שהחיזבאללה ספג מהלומה קשה, מתברר שהדרום שוב בידי חיזבאללה. הוא התאושש, שיקם את יכולותיו, וחיזק את מערכיו במישור הצבאי, הפוליטי והאזרחי.
      מה הותירה המלחמה בזיכרון הציבורי הקולקטיבי?

      זיכרון עמום בלבד. אדריכלי המלחמה, אהוד אולמרט ודן חלוץ, מנסים לגלגל מעצמם את חטא ניהול המלחמה ואת הכתם המוסרי שדבק בהם. ביהירות, באטימות ובזחיחות בלתי נגמרת הם מופיעים על כל במה, בניסיון לשכתב את ההיסטוריה על מנת להשאיר בידיהם את האופציה להתברג בזירה הפוליטית. רק המשפחות השכולות, הנפגעים בגופם, המצולקים בנפשם ומחלציהם האמיצים, הם אלו שאצלם זיכרון המלחמה נוכח מדי יום ביומו.

      האחראים שוב חומקים מאחריות

      מה הרוויח אהוד אולמרט מהקמת ועדת חקירה ממשלתית? מהלך מפתח בטשטוש אחריותו ובהשכחת המלחמה היה ההתחמקות מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, והעדפת ועדה ממשלתית, שהממשלה בחרה את חבריה. ועדת וינוגרד כשלה בפרסום הדו"ח הסופי שלה לומר לציבור דברים חדשים על התנהלות הממשלה וכשלה בהצבעה על האחראים למלחמה, מכיוון שלא הייתה להם סמכות למצות את הדין באמצעות המלצות אישיות.

      עוד מהלך בכיוון הזה היה החלטת ועדת וינוגרד עצמה לקיים את כל דיוניה בדלתיים סגורות, תוך איפול מלא, רחוק מן העין הציבורית. חשבתי ששימוע פומבי של העדויות היה מטביע את רישומן בתודעה הציבורית. לכן עתרתי לבג"ץ בדרישה לפתוח את דלתות הוועדה ולפרסם את הפרוטוקולים מדיוני הוועדה. השופטת בייניש קבעה ש"זרימת מידע היא תנאי שבלעדיו לא ניתן לגבש דעות במשטר דמוקרטי". זו קביעה שאמנם אפשרה לפרסם את האמת על מחדלי הדרג הצבאי והדרג המדיני, אך לא היה בה כדי להשפיע על חברי הוועדה, שנתנו לראש הממשלה את המנדט להמשיך בתפקידו.

      מתברר היום, שהלקח של מלחמת לבנון השנייה לא נלמד. ועדת טירקל שהוקמה בעקבות מחדל משט ה"מרמרה", אף לא קיבלה את מעט הסמכויות שהיו לוועדת וינוגרד. אמנם לא ניתן להשוות בין מלחמת לבנון למחדלי המשט הטורקי, אך דבר אחד נותר כשהיה - כל ממשלה מבקשת לכסות על מחדליה, וכשהיא מקימה ועדה בעקבות לחץ ציבורי, זו ועדה חסרת שיניים וחסרת יכולת להמליץ המלצות אישיות.

      גם ועדת איילנד, שהוקמה בידי הרמטכ"ל אשכנזי, נמנעה מהגשת המלצות אופרטיביות במסגרת המנדט המצומצם שניתן לה. נראה שגם הפעם התוצאה תהיה שיתאפשר לאחראים למחדל לא רק לחמוק מאחריות, אלא להמשיך ולקבל החלטות בדיני נפשות.