סגור לרגל שיפוצים

פעם אמרו לנו לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. לצעירים זה כבר לא אומר כלום. אצלם ועבורם הקנקן ומה שיש בו - חד הם וכמעט תמיד הקנקן, הוא המשמעותי יותר. אין מה להאשים את בני העשרה בכך, מה גם שזהו עידן שבו הנראה והמשתקף ממסך הטלוויזיה עתיר האינצ'ים, כולל את מצעד משובחי המראה והחזות, בלי פוטושופ ושאר שיפורים בקוסמטיקה של שולחן עריכה. אין די, מסתבר, בלהתהדר במיטב המותגים ולעשות דיאטת כאסח - צריך גם שיפור במה שהטבע לא נתן.

המירוץ לצמרת הלוק, הסטייל והקוליות בכיתה ובחברת בני העשרה, מעסיק את הצעירים ומקבל משמעות של ממש בתופעה הנוגעת בעשייה רבת בהיקף ובמשמעות הנלווית לכך. סוד גלוי הוא שבשנים האחרונות בני הנוער עסוקים בחופשת הפסח ובעיקר בחופש הגדול לא רק בבילוי בים, התמכרות לשיזוף כהלכתו ושינה טובה, אלא גם באיך לעשות הכל כדי לצאת מהבית ולהיראות מיליון דולר, בהשקעה של מאות אלפי שקלים.

המטרה: בר רפאלי.

זה מתחיל בשיפוץ האף, הקטנה או הגדלה של החזה, הצמדת אוזניים כך שלא 'יעופו' ברוח ושבעליהם לא יקבל כינוי של דמבו בטירונות. אלא שכאן מישהו צריך להציב מחסום. אמנם מדובר בבני נוער בגירים, לעיתים כאלו שעברו את מחסום גיל 18 ואין אפשרות לחייבם באישור מההורים, אך עם זאת התופעה בכללותה מעידה כי חייבים בפיקוח על ענף הפלסטיקה הרפואית בתחום גילאים אלו, ובעיקר משום שלעיתים קיימות סכנות של ממש בניתוחים הללו, במיוחד בגילאים צעירים.

מקצה השיפורים הזה יכול לעיתים לפגוע בנפש, משום שלעיתים לא תמיד התוצאה המצופה היא המתקבלת. בנוסף, חייבים לזכור כי ניתוחים כאלו בטרם שרות צבאי – יכולים לייצר מצבים שבשל מאפייני השרות יחמירו עם מצב המנותח. זאת ועוד, לעיתים מי שמחפש לשנות את צורת האף או החזה יוכל להסתפק בטיפול פסיכולוגי מתאים שיחליף את הניתוח ואולי אף יתרום להשלמה עם המציאות.

נכון, הנראות היא חלק ממשימת רופאי הילדים ואחיות טיפות חלב, עוד מימי הינקות. הבחינה המתמדת של כוחות הרפואה את הילוד לאורך השנים מעמידה גם מבחני סף שונים לעניין משקל, גובה, צורת הרגליים ומיקוד הראייה. בגיל מתקדם יותר משתלטים על הילדים מומחי האורתודנטיה ומסדירים כל מה שניתן במבנה הלסת והשיניים. לכן, למסע המפרך הזה ב'איך לא להיות כוניפה' אנו מגויסים עוד מינקות, אך כשהדברים עוברים למסע המכביד שבין מעורבות כירורגית אינטנסיבית לזו הקלה יותר – חייבים בפיקוח, הסברה ובטיפול הולם בתחום הנפש והנשמה.

במשרד הבריאות צריך לבחון אם יש מקום להפעיל הנחיות ברורות, אולי אף בחקיקה מתאימה שתתייצב לקשר שבין מאפייני הניתוח לגיל המנותחים, הסכנות הטמונות בכך ועוד. כך לדוגמא ניתוחי אף: חייבים לבחון האם גיל מבקש הניתוח תואם את השלב בחיים שבו התפתחות האף הסתיימה, האם אין סיכון בניתוח חזרה דווקא לבנות שעומדות לפני גיוס לצה''ל וכאבים אפשריים כמו גם שינוי באורח החיים עקב השרות. ובכלל, לא כל מנותח, למרות הרצון העז להיראות טוב ומה שיותר מהר, מסוגל לקבל ולהשלים עם השינוי. מכל מקום אם הסיבות הן רפואיות ונוגעות גם בנפש, הרי שיש לאפשר ניתוח כמו במקרה שלתיכוניסטית יש חזה עתיר מימדים, המייצר לא רק בעיות חברתיות, אלא גם מגבלות בפעילויות שונות.

בנוסף, יש דברים שבנפש שמחייבים בחינה ובדיקה מקצועית מקיפה. ובכלל, לא תמיד התוצר הצפוי הוא הרצוי והמובטח ומכאן שזו גם סוגיה זו חייבת להיות מובהרת למנותח. ואכן, התיכוניסטים לא תמיד בשלים לקבל את השינוי ואי הנעימות הצפויה מכך ויכול, שדווקא בחינת הנפש של המתבגר תעשה יותר בדרך להשלמה עם המראה, יותר מהשינוי בפועל.


נכון, מנותחות החזה, המקטינות והמגדילות, רוצות מאז ימי יעל בר זוהר ב'רמת אביב ג'' להציג את מה שהטבע נתן בראש חוצות. אבל, כשהדבר עשוי לסכן אותן בעתיד (כמו לדוגמא בהריונות) ולהביאן בהקדם שוב לשולחן הניתוחים – לא של מנתח פלסטי – המחוקק חייב לעשות את שלו.

הם אמנם בני 18 וכבר יצאו מפיקוח ההורים, אבל זו בדיוק הסיבה שהאחריות והביקורת צריכות לבוא מצד רשויות החוק והאכיפה ורשויות הבריאות, שם יבדקו מקרים וטיפולים בהם ההשפעה עלולה להיות קיצונית עד כדי פגיעה בחיים.