לצמוח מתוך ההריסות

השעה היתה מאוחרת. לפתע בקע קול חלש מבין הריסות רעידת האדמה בהאיטי. צעירה במצב קשה שזה עתה חולצה אחרי ימים רבים על ידי אנשי ההצלה הישראליים לחשה בשפתה שהיא רוצה את אמא וגם קצת מים. "איש כמובן לא הבין אותה. אני שמעתי את דבריה ומיד ניגשתי אליה. רכנתי לעברה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שיהיה בסדר. אחרי מאמצים גדולים הבנתי איפה אמא שלה היתה ברגע האסון, טיפלו בה רפואית, ובסוף הצלחנו למצוא אותה בחיים ואיחדנו ביניהן", מספרת מגי דורשל, בת 32, המתורגמנית המקומית מהאיטי, שהצטרפה לכוחות החילוץ הישראליים, ועבדה איתם לילות כימים בהצלת חייהם של עשרות לכודים מתחת להריסות הבניינים שקרסו באחת.

בדיוק חצי שנה לאחר רעידת האדמה שהחריבה את האיטי, וגרמה למותם של מאות אלפי בני אדם, מתברר שמתוך ההריסות, הכאב והטרגדיה העצומה שפקדה את המדינה הזו, צמחו גם חיים אחרים, תקוות גדולות וסיפורים אנושיים שאולי רק מצב כאוטי כזה יכול להוליד.

מגי דורשל היתה על סף ייאוש. היא עזבה את הבקתה המתפוררת של משפחתה, ויצאה לרחובות לנסות למצוא קצת אורז או שעועית. היא מספרת שהבטן שלה כבר כמעט נדבקה לגב מרוב רעב, בתום כמה ימים שבהם היא בקושי נגעה בפת לחם. היא הציקה לכמה סוחרים מקומיים בשווקים של הבירה פורט או פרנס, שייתנו לה למכור עבורם בגדים, כדי שתוכל לשרוד, ואז העולם פשוט התמוטט וחרב עליה, ממש מול העיניים. "הייתי ברחובות. שוב חיפשתי עבודה כדי לא למות. עכשיו אני יודעת שזה גם מה שהציל לי את החיים. פתאום היה כמו סוף העולם. משני צידי הכביש הכל חרב. הכל נפל. כל הבניינים, הבתים, היה רעש מטורף, ונפלתי על הרצפה", משחזרת מגי את השניות הראשונות של רעש האדמה הקטלני שהרעיד את האיטי לפני כחצי שנה. מגי הצילה את עצמה ברגע האחרון. עמוד חשמל שקרס ברחוב כמעט נפל עליה, אבל היא, שרגילה מגיל אפס לשרוד לבדה, הסיטה את עצמה ברגע האחרון וניצלה. "התחלתי פשוט לרוץ ולרוץ. לא ידעתי מה נעשה איתי בכלל. אלו היו הרגעים הראשונים בחיי שלא חשבתי על אוכל, על בגדים, על עבודה, על מוות מרעב. הרגשתי ברת מזל שאני בכלל חיה. שאפילו לא נפצעתי ברעידת אדמה כל כך נוראית".

מגי ידעה מה זה לשרוד כבר מגיל מאוד צעיר. אבא שלה מעולם לא היה חלק מחייה, אמא שלה היתה מאוד חולה, ומתה כשהיתה בת עשר בלבד. את שנות ילדותה היא עשתה באחת הבקתות העלובות, עם בני משפחה אחרים בדלות גדולה ועוני קשה. "הגעתי כמה פעמים ממש לתת?תזונה. לא היה לנו כלום. כל יום היה מאבק, מלחמה על החיים", מספרת מגי. "אם הצלחנו לאכול ביום קצת אורז זה היה הישג. היו גם ימים שלמים שלא הכנסתי שום דבר לפה, ואת הבובה היחידה שהיתה לי בחיים קיבלתי בכתה א' מבית הספר אחרי שהשגתי ציון טוב".

י', תושב חדרה בן 55, הגיע לפני הרבה שנים להאיטי. הוא פגש שם את מגי, שהיתה אז בשנות העשרים לחייה, והשניים התאהבו. מגי באה בעקבותיו לישראל, חיה בחדרה, שטפה כלים במסעדות, והיתה מאושרת. "אלה היו בשבילי חיים אחרים לגמרי. היה לי אוכל, היה לי איפה לגור, פשוט היו לי חיים". חמש שנים החזיק מעמד הקשר הזה, אבל אחרי שמגי רצתה מאוד להתחתן עם החבר הישראלי המבוגר שלה, וזה סירב, הם נפרדו. "היה לי מאוד עצוב. אהבתי אותו, רציתי להתחתן איתו, וכמובן להישאר בישראל", היא מספרת. "התחלתי גם ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, עוד כשהייתי איתו שכרתי לי חדר קטן בכפר עוספיה שיהיה לי קרוב ללימודים, וחשתי שיש לי תקווה, שהצלחתי לצאת מהדלות, שאני מתפתחת ושיהיה טוב".

מגי שהתה בישראל שלא כחוק. לפני שש שנים, בצהריים חורפיים, תפסה אותה המשטרה ליד החדר שלה בעוספיה, ומשם הדרך לכלא היתה קצרה. אחרי חודש בכלא הנשים היא גורשה למגינת ליבה למקום שממנו הכי חששה. למקום שבו ידעה שתחזור לחרפת הרעב, לעוני הקשה ולחיים האפורים והדלים שלה.

לפני כחצי שנה חרבה האדמה בהאיטי, ואלו היו, כך מתברר, השניות הגורליות שזיכו את מגי דווקא בתקוות חדשות. "הסתובבתי כמה ימים בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום. חשוב להבין שלא היה אפשר למצוא ברחובות ההרוסים מישהו שלא מת או פצוע, מישהו שיש לו את כל האברים, כך שכל הזמן דיברתי ועודדתי את עצמי שאני לפחות שלמה ובחיים. היה כאוס, היה תוהו ובוהו, היתה מלחמה על כל כוס מים, היה אסון ענקי", היא נזכרת.

מגי נלחמה דווקא על הטלפון הנייד שלה, שנשאר שלם, ובדיעבד, היא כנראה ידעה למה. אחרי שצעדה עשרות קילומטרים ברגל היא מצאה מקום מאולתר ברחוב, שבו הטעינה אותו, ואז קיבלה שיחה מפתיעה. "החבר שלי לשעבר מחדרה פתאום התקשר אלי. הוא נורא דאג לי. הוא סיפר לי שכוחות ישראליים הגיעו אלינו, ואף דאג להגיד לי איפה הם", היא משחזרת. מגי החליטה שהיא מצטרפת למשלחת הישראלית בכל מחיר. "צעדתי עשרות ואולי מאות קילומטרים ברגל, תשושה, ללא אוכל ומים. ידעתי שאני יכולה לעזור שם, כי עשיתי בישראל אולפן, ידעתי עברית וגם כמובן את השפה המקומית". מגי הפכה מיד למתורגמנית של בית החולים המאולתר, שהקימו יחידות ההצלה של פיקוד העורף, מכבי האש ושאר הצוותים שנשלחו להאיטי. במשך שלושה שבועות היא לא ישנה כמעט, כל חילוץ מרגש מיד הפעיל אותה. היא היתה זו שניגשה ראשונה לספר למפקדי הכוח הישראלי מה לוחשים בקושי הניצולים הפצועים והתשושים. "בכיתי שם המון אבל ידעתי שאני למעשה מצילה אנשים, ואולי אציל מאוחר יותר גם את החיים שלי. בהתחלה רק עבדתי ועבדתי אבל לקראת הסוף התחלתי לחשוב איך אני ממשיכה עם זה, איך אני אוכל שוב להציל את עצמי ולהגיע לישראל".

עדי רמות, בת 53 מקיבוץ יטבתה, היתה במשך שנים האחות הראשית בבית החולים יוספטל באילת, ולפני מספר שנים היא החליטה לעזוב הכל ולהתמסר לעבודה הומניטרית. היא הקימה עם הנרי אלקסלסי, שהיה בעבר יד ימינו של אייבי נתן, ואחרים את "נתן". "מדובר בארגון שהוקם על שם אייבי נתן, ובעיקר על פי מורשתו ופעילותו ההומניטרית, והוא נותן, בין השאר, מענה בשעת חירום. "אני עומדת בראש היחידה הרפואית של 'נתן', וכמובן יצאנו מיד להאיטי עם כל הציוד הדרוש, שכלל שמיכות, אוהלים, ציוד רפואי ועוד", מספרת רמות. הדאגה הראשונה של אנשי הארגון היתה למצוא בחיים את בתו של אייבי, שרונה, המתגוררת בהאיטי כבר 20 שנים. לאחר שאיתרו אותה, הם התפנו לעבודה הקשה של טיפול רפואי ושיקום קהילות שלמות שחוו אסון ענקי.

"אנחנו למעשה שיקמנו קהילה שלמה שם, פתחנו מרפאה, טיפלנו בהם רפואית, נפשית ופיזית, ואף נשארנו עוד תקופה לאחר שרוב הכוחות עזבו", היא מספרת. רמות פגשה בבית החולים המאולתר שהקימו הצוותים הישראליים גם את מגי. "הכירו לנו את מגי, הבנו שהיא מאוד מסייעת לכוחות הישראליים, ואחרי שהם עזבו הצענו לה להישאר איתנו. הבנו ממנה שהדבר שהיא הכי רוצה הוא לחזור לישראל. ההרגשה שלי היתה שזו חובה שלנו, של מדינת ישראל, להביא אותה לכאן. שהיא עשתה מעשים גדולים ויש לעשות את המחווה האנושית הזאת ולסייע גם לה", מספרת רמות.

מגי עצמה מתחילה להבין שאסור לה לוותר. שיש לה כאן סיכוי מחודש לזכות שוב בחיים אחרים לגמרי. היא פוגשת בעיתונאי איתי אנגל שנמצא שם ומתחיל לסייע לה, כך גם רמות שמפעילה את לחציה במקומות הנכונים. "אחרי שכל הישראלים בעצם עזבו היו לי כמה חודשים מאוד קשים. הם השאירו לי אוהל קטן, שק שינה, שמיכה והרבה קופסאות שימורים. חזרתי איתם למשפחה שלי וככה חיינו שוב, אפילו בעליבות עוד יותר קשה. אבא שלי, שאיתו לא היה לי קשר כל השנים, נהרג ברעידת האדמה ואני הרגשתי שאני חייבת לחזור לישראל", מספרת מגי.

לפני כחודשיים זה קרה. רמות הצליחה להשיג את תמיכת החברים בקיבוץ יטבתה, ורתמה אותם למהלך. משרד הפנים אישר, ומגי דורשל חזרה לארץ הקודש. היא התקבלה לקיבוץ יטבתה בתור מתנדבת, ונתנו לה ויזה לשנה בעוד חבריה לתוכנית של התנועה הקיבוצית מתקבלים רק לשלושה חודשים. "זה היה יום מאושר מאוד בשבילי", מספרת מגי. "עדי לקחה אותי לקיבוץ שלה, נתנו לי חדר נחמד, אני עובדת במזנון ובעיקר חיה. שוב יש לי תקווה, יש לי מה לאכול, יש אפילו בריכה. אנשים נחמדים וממש כיף לי פה".

בקיבוץ הדרומי חם מאוד עכשיו. כולם נמלטים בשעות הצהריים למזגן הקריר ורק למגי זה לא ממש מזיז. אחרי שהיא מחלקת עוד גלידה ומספקת לילדה קטנה עוד מהשוקו המפורסם בדרך לאילת, היא נשענת לאחור ומחייכת חיוך גדול. "לפני כמה ימים הלכתי לפיקוד העורף, ופגשתי שם כמה אנשים שהייתי איתם בהאיטי. התחבקנו והיה מאוד מרגש. עכשיו זו תקופה של אור בשבילי, ואני מתפללת שהיא לא תיגמר לעולם. אני חייבת להישאר בישראל, ומתחננת שייתנו לי להיות כאן אזרחית, ולהישאר לעולם בחיים במדינה הזאת. כל יום שאני הולכת כאן עם תיק ולא מתנפלות עלי כנופיות, לא מכניסים לי מכות רצח ושודדים אותי, זה כמעט חג עבורי", היא מספרת. "רק מי שעבר חיים כל כך קשים כמוני מבין שאם אני שוב איאלץ לעזוב כאן אחרי שנה אני בעצם חוזרת למוות, לתת?תזונה".

בתום העבודה היא הולכת להשתכשך קצת בבריכה הקיבוצית. עדי אומרת שמגי השתלבה היטב בקיבוץ, שהחברים מאוד אוהבים אותה, במזנון מרוצים מכושר העבודה והחריצות שלה, וכולם רוצים שהיא תישאר כאן גם בתום השנה שהוקצבה לה. "אני עובדת הרבה שעות, אבל ממש מרוצה. לפעמים אני גם נוסעת לצפון הארץ, מבקרת בחדרה, נושמת אוויר. המשפחה שלי נשארה שם, המצב בהאיטי עדיין קשה מאוד. השארתי להם את השימורים שנתנו לי הישראלים, גם את האוהל ושק השינה, וברור שאני מרחמת עליהם", היא אומרת בכאב.

אחר הצהריים היא הולכת להתארח אצל משפחתה של עדי או אצל חברים אחרים ששמחו לאמץ אותה ולהעניק לה בית חם ואוהב. בלילה היא חוזרת שוב לעוד משמרת במזנון. היא לובשת את בגדי העבודה, מתייצבת מאחורי דוכן הגלידות המפתה, ואומרת: "לפני שאני נרדמת אני חושבת כמה הרבה יש לי עכשיו. איך מהאסון הענקי הזה לי דווקא צמחה תקווה חדשה. אני רוצה להשלים את התואר הראשון באוניברסיטה, יש לי עוד המון תוכניות, ובקשה אחת צנועה - לחיות. לאכול, לשתות ואפילו לחייך קצת".