התפכחות כואבת

חמש שנים עברו על מדינת ישראל מאז הגירוש ועקירת גוש קטיף וארבעת ישובי צפון השומרון. אירוע מרושע, מטופש וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית, בו קם עם מיוזמתו על בניו שלו עצמו. חמש שנים של סיוט לאומי ואישי, דשדוש, כשלונות ומכשלות. הסיוט אליו נגררה המדינה והחברה בידי פורום השחיתות מחוות השקמים נוגע בכל התחומים: ערכי, בטחוני, כלכלי, מדיני והחברתי. כל מי שעיניו בראשו רואה את הפגיעה במדינה ובחברה, אך בראש ובראשונה זהו הסיוט האישי של עשרת אלפי האזרחים המגורשים.

אותו פצע עמוק וצורב מלהב הבגידה, מדמם ומסרב להתאחות ודומה כי לא יתאחה לעולם. חלומות זוועה, פלאשבקים יומיומיים וכאב חודר, פיזי, אשר זר לא יבין עומקו. אותם עשרת אלפי יהודים מגורשים, ואולי גם רבבות קרוביהם, חבריהם ושותפיהם, אותם אלו החשים את טעמו יום יום עמוק בליבם כבר 1,825 יום, מבינים שכנראה ייקחו כאב צורב זה עימם אל הקבר.

עוד באותו יום ארור, י"ח אב תשס"ה, עת הושלכנו בידי כוחות הגירוש שחורי המדים אל תוך האוטובוסים, כשראינו מבעד לזגוגית את בתי הישוב ההולכים ומתרחקים, הדהדו סימני השאלה והקריאה באוזנינו. כבר כשחזינו בביזיון שאין גדול ממנו כשמאות ערבים רוקדים על ההר ליד שא-נור, דגלי אש"ף וחיזבאללה בידיהם, חוגגים וצועקים בעברית "כל הכבוד לצה"ל", נשבענו לחזור הביתה עוד בימי חיינו. אולם גם נשבענו לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח, והכי חשוב: להביט למציאות בעיניים, להתפכח.

לא היה מהלך בהיסטוריה של מדינת ישראל אשר הביא כל כך מהר, מיד אפילו, לקריסת כל הנחות היסוד שלו: חיזוק הכוחות הערביים המתונים הפך לניצחון החמאס בבחירות, שיפור המצב הביטחוני הפך לחטיפת גלעד שליט ול"שדרוג" הפגזת העורף בדרום הארץ, חיזוק מעמדה הגיאופוליטי של ישראל במרחב הפך למלחמת לבנון השניה, התנתקות מדינית-דמוגרפית מוחלטת מאחריות על רצועת עזה הפך לגינוי עולמי חסר תקדים ל"מצור", חיזוק המצב הכלכלי הפך לכ-15 מליארד שקלים בירידת היקף הייצוא החקלאי הישראלי, והנלעג ביותר, חיזוק מעמדה של ישראל עקב הנסיגה אל הקו הירוק הפך לדו"ח גולדסטון ולמשט המרמרה.

מה שמדהימה היא העובדה שבדיוק אותם חוגים כושלים אשר הובילו את הגירוש, ואף הביעו חרטה פומבית על כך לאחר שהתירוצים התנגשו חזיתית עם המציאות, מובילים גם כיום, ללא בושה, את האילוזיות והפנטזיות לנסיגות הבאות, לגירוש הבא. במקום לעמוד בתמיהה ובהפתעה כל פעם מחדש, הציבור במדינת ישראל צריך להביט במציאות כפי שהיא. כל ילד בגן יודע כיום כי הוויתורים והנסיגות אינם מובילים להשגת שלום, בטחון או שיפור במצב המדיני והדמוגרפי, אלא להיפך מכך. מטרת אובססיית העקירה איננה השגת שלום, בטחון או דמוגרפיה - מטרת אובססיית העקירה היא העקירה עצמה.

הקמת ההתיישבות ביו"ש בעשרות השנים האחרונות על ידי הכוחות הלאומיים בעם, דתיים ושאינם דתיים, יצרה כוחות אדירים בציבור זה, כוחות המוקרנים החוצה בכל תחומי העשייה וההנהגה, שהפכו בשנים האחרונות את אותו ציבור להיות בחוד החנית ואחד הכוחות המובילים והמניעים של החברה והעם בישראל, כמו גם לאיום על האליטות מן השמאל הקיצוני, שהתנוונו רוחנית וערכית בשנים האחרונות ומבינות היטב, הרבה לפני הציבור הלאומי, את התהליך שבדרך. אותו כוח לאומי יגיע אל תא הקברניט – אל הגה הנהגת המדינה. מטבע הדברים, יש מי שרואה בכך איום עתידי על "נחלת אבותיו"- השלטון במדינה.

מטרת העקירה היתה לרסק את הציבור הזה בדיוק בשיא נקודת כוחו, מעין "סיכול ממוקד" אידאולוגי-פוליטי-חברתי. די אם נזכיר את מאמרו של אחד מ"רבני" אותה אליטה, יאיר לפיד, שנה לאחר הגירוש (ידיעות אחרונות 13.10.2006), מאמר בו הוא מודה כי "הגירוש מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה לשאיפה להסדר שלום... המניע היה אחר לגמרי... ללמד אותם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".

אולם בשונה ממה שאולי יאיר לפיד יעדיף לחשוב, מתברר שחמש השנים האחרונות היו גם חמש שנים של התפכחות. שבע עשרה שנה של היגררות במסלול הנסיגה, הבריחה והעקירה למדו את הציבור בישראל פרק או שניים בהבנת המזרח התיכון החדש, כנראה שגם בערכיו הבסיסיים שלו עצמו. "הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם"- אבחן שלום חנוך בשירו "מחכים למשיח", אולם ההתנגדות הגורפת לאילוזיות העקירה והתמיכה הגורפת והעקבית בהתיישבות מוכיחות במפתיע כי כנראה שהציבור איננו עד כדי כך מטומטם.


* הכותב הוא דובר מועצה איזורית יהודה ושומרון.