פגע וברח – רצח בכוונה תחילה

"חיי בני שווים לזריקת נעל", אמרה אימו של אמיר בלחסן לאחר קבלת עסקת הטיעון עם הזוג שהפקיר את בנה לצד הכביש לגסוס". בכך היא התייחסה לעונש שהושת על זורק הנעל לעברה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.

אין ספק, שכאשר חושבים על ההשוואה הזאת, היא מעוררת זעם ואי נוחות אצל כולנו. ומיד צצה ועולה השאלה מדוע לא קובעים עונשי מינימום לעבירות מסוימות, שבהן לבית המשפט לא יהיה שיקול דעת בעונש שהוא משית על נאשם שהורשע בדין.

איך יכול להיות שהעונשים זהים?

למרות זאת, עם כל כאבי הבטן שזה עושה לי, ולכל אחד מאיתנו, התחושה הראשונה היא למה לעזאזל אין כאן עונשי מינימום? אחרי שנרגעים שניה מהזעם הראשוני ומתחילים לחשוב טיפה לעומק, התשובה היא, שעונשי מינימום מונעים מהשופטים שיקול דעת.

לדוגמה: שני אנשים לקחו שוחד, אחד לקח לכיסו, טס לחו"ל קנה יהלומים ופינק את משפחתו, והשני היה חייב את הכסף כי בלי הכסף הזה לא ניתן להציל את חייו של בנו החולה במחלה סופנית. שניהם כמובן יורשעו בעבירת שוחד, אך אין ספק שהעונש שיושת עליהם יהיה שונה.

תורת המוסר במשפט התחבטה במשך שנים בשאלה אם לקצוב עונשי מינימום. הדעות חלוקות. במקרה כזה של תאונת פגע וברח, האינסטינקט הבסיסי אומר שאין נסיבות מקלות. בפגע וברח העבריין נותן לקורבן לדמם ובמקרים מסוימים גם למות. אם היה מתעכב ומטפל בקורבן, במקרים רבים אפשר היה להציל חיים.
אותו אדם, שהפקיר למוות, צריך לשלם את כל המחיר. אך מה קורה למשל אם מדובר ביום גשום במיוחד, כשהראות לקויה, הולך הרגל צועד בצד הדרך? במקרה כזה, כאשר מתרחשת התאונה, יכול הנהג הפוגע לחוש שנתקל בחפץ שעף על הכביש ולא להיות מודע שפגע בהולך הרגל.

למרות זאת, במקרה של אמיר בלחסן, עסקת הטיעון מקוממת וזועקת לשמים. ילד מקסים שכל חייו היו לפניו, נפגע, הופקר לדמם והפך לצמח. זוג הפוגעים, לעומת זאת, המשיכו בעסקיהם מבלי להושיט כל עזרה או להודיע למשטרה.

שלוש שנים הן עונש קל מדי, שאינו מידתי, וכמובן אינו מהווה הרתעה לעבריינים פוטנציאליים בעתיד, על אף שלמען ההגינות בתיק הזה הייתה בעיות של ראיות. אך גם ראיות אלו אינן מצדיקות בשום צורה את הפקרתו של אמיר.

לאחרונה, אנו עדים לתופעה חדשה שפושה במחוזותינו והיא תאונות פגע וברח. האינפלציה במספר המקרים ובכלל בתאונות דרכים, צריכה להעיר את כולנו. הפעמונים מצלצלים בחוזקה, האורות מהבהבים באדום חזק, ונראה שהמחוקק וגורמי האכיפה עדיין לא הפנימו.

אותה מדינה, אותה מערכת משפט, מוציאה תחת ידיה שני גזרי דין של שלוש שנים, למי שזרק נעל על הבוסית ביניש ולמי שהרס חיי ילד ומשפחה שלמה, ואחר כך המערכת מלינה על התקשורת שבגללה סובל בית המשפט מירידה באמינות.

נדמה שמה שהוביל את הענישה האחידה בשני המקרים הוא עקרון הכוונה לעומת עקרון התוצאה. אותו אדם שזרק נעל על בייניש עשה זאת בכוונה מלאה, אולי תוך כדי תכנון מראש. אז נכון שתוצאות מעשיו היו שוליות בהרבה, אך הכוונה שלו הייתה א-פריורית יותר מאשר זו של נהג הרכב הפוגע, שלכאורה לא הייתה לו כל כוונת זדון. בדרך זו, יגידו לכם המשפטנים, הכוונה והתוצאה של המעשה מתאזנים ויכולים לקרות מצבים כאלו של ענישה אחידה לשני מקרים כה שונים.

אבל ההיגיון הזה אינו עובד. יותר ויותר נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח, מותירים את הקורבנות שותתי דם ולעיתים גוססים על הכביש הרטוב. כשברור לנו שכלי רכב הוא כלי נשק של ממש, כשהשפעתה של שתיית האלכוהול על הנהיגה ידועה וכשהסיכונים מוחשיים – אותם נהגי פגע וברח, שמחליטים לשתות, לנסוע במהירות מופרזת ולנטוש את קורבנותיהם על הכביש הם עברייני כוונה מובהקים, לא פחות מאף פושע שמתכנן את העבירה שבועות וחודשים מראש.

כשבנאדם פוגע באדם אחר ומשאיר אותו למות על הכביש, לא מדובר ברשלנות או תאונה. זה רצח בכוונה תחילה.

סעו בזהירות.