פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור לקמפ דיוויד: בוש הרס הכל?

      שמונה שנים בבית הלבן, דיבורים על מחויבות לתהליך השלום, מפגשי פסגה ומפת דרכים. כל אלה לא עזרו לג'ורג בוש להביא את השלום

      עם בחירתו של ג'ורג' בוש לנשיא ארצות הברתי בחודש נובמבר 2000, היו רבים שחששו שבוש הבן יפעל כמו אביו, ג'ורג בוש, שנחשב לאחד הנשיאים האנטי-ישראלים שכיהנו בארצות הברית. אולם, המציאות הוכיחה שדעותיו של הנשיא ה-43 היו שונות לחלוטין מאלה של מספר 41.

      בניגוד לאביו הפרגמטיסט, ג'ורג' בוש הצעיר היה אידיאולוג, שראה את העולם בשחור ולבן, או אפילו, כטוב ורע. בהיותו נוצרי מאמין, הוא היה בטוח בניצחונו של הטוב. אם רונלד רייגן כינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע" בתקופת המלחמה הקרה, בוש תיאר את צפון קוריאה, אירן ועיראק כ"ציר הרשע", שיש להילחם בו.

      שנתיים לפני שנבחר לנשיא, טס ג'ורג' בוש, אז מושל מדינת טקסס, יחד עם אריאל שרון, אז שר החוץ של ישראל, מעל לגדה המערבית. "זה נראה ממש רע שם למטה" אמר בוש לאחר מכן, "אני לא רואה שיש לנו הרבה מה לעשות שם בשלב זה. אני חושב שהגיע הזמן לצאת מהמצב הזה". בכך הבהיר בוש שלדעתו על ארצות הברית להתנתק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ולתת לצדדים לפתור את העניין בעצמם. כישלונו של הנשיא קלינטון להשיג הסכם שלום, למרות מאמציו הרבים, חיזקו את עמדתו של בוש בעניין עוד יותר. אולם, באביב 2002, בעקבות האינתיפאדה השנייה והקטל המתמשך, הבין בוש שגישת ההתנתקות ואת מדיניותו החדשה בעניין פירט בשני נאומים, הראשון ב-4 באפריל והשני ב-24 ביוני. נאומים אלה הפכו ל"מפת הדרכים לשלום", שהתבססה על דו"ח שכתב הסנאטור ג'ורג' מיטשל בעקבות פסגת שארם שנערכה באוקטובר 2000.

      קריאה להקמת מדינה פלסטינית

      בנאומו הראשון, שנישא כשבוע אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה ותחילת מבצע "חומת מגן", קרא בוש לישראל להפסיק את ההתקפות בשטחים פלסטינים, דרש מהרשות הפלסטינית להפסיק את תמיכתה בטרור והזהיר ש"פעולות התאבדות עשויות לפוצץ את התקווה הטובה והיחידה שיש למדינה פלסטינית". בנאום התייחס בוש בחיוב ליוזמת השלום הסעודית, שהוצעה בפברואר 2002. על פי היוזמה, ערב הסעודית תקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל תמורת נסיגתה המלאה לגבולות 1967. בנאומו השני, זנח בוש את היוזמה הזו. נאמן לתפיסת עולמו הדיכוטומית, הוא גם שינה את ההתייחסות לפיגועי התאבדות וקרא להם "פיגועי רצח". לפלסטינים הוא קרא להיפטר מיאסר ערפאת ולמצוא תחתיו מנהיגים, שאמינותם לא נפגמה בגלל הטרור, על מנת שתוכל לקום מדינה פלסטינית.

      רבים אולי הופתעו לשמוע נשיא אמריקאי מדבר בקול ובבירור על מדינה פלסטינית. למעשה הוא כבר העלה את הרעיון פחות משנה קודם לכן, במהלך פגישה עם מנהיגי הקונגרס. אז הוא אמר כי "הרעיון של מדינה פלסטינית תמיד היה חלק מהחזון, כל עוד מכבדים את זכותה של ישראל להתקיים". בנובמבר אותה שנה הוא חזר על עמדתו בנאום בפני עצרת האו"ם.

      גם הנשיא קלינטון דיבר על הקמת מדינה פלסטינית ברת-קיימא אך ממשלו הדגיש לא פעם כי הוא לא מגיע עם דעה מוקדמת לגבי מעמד הקבע של הצד הפלסטיני. למרות שבפועל הוא חתר לכך, באופן גלוי לא ניתן לכך ביטוי מלא עד שג'ורג' בוש נכנס לבית הלבן.

      מפת הדרכים

      מפת הדרכים שהציג כללה שלושה שלבים. הראשון הוא חידוש שיתוף הפעולה בין הצדדים תוך הפסקת האלימות הפלסטינית והפסקת הבנייה בהתנחלויות הישראליות, השני הוא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים והשלישי והאחרון הוא חתימה על הסכם קבע. השלב השלישי היה אמור להתבצע בתוך שלוש שנים, כלומר עד לשנת 2005.

      למרות ששנה לאחר מכן הורה בוש על פלישה לעירק, מהלך שעורר עליו זעם רב בעולם הערבי, נחישותו לקדם את מפת הדרכים לא נפגעה. בחודש יוני 2003 זימן הנשיא מפגש פיסגה בעקבה בין ראש הממשלה אריאל שרון וראש הממשלה אבו מאזן. בנאומו בוועידה דיבר שרון על "מדינה פלסטינית דמוקרטית החיה בשלום מלא עם ישראל", שאינה יכולה להתקיים ללא מיגור הטרור, ועל והסרה של מאחזים ישראליים לא חוקיים בשטחים. אבו מאזן קרא בנאומו להביא לסיום האלימות הפלסטינית.

      הרשומון נמשך

      כמעט שנה לאחר מכן, באפריל 2004, נסע אריאל שרון לוושינגטון כדי לקבל את ברכת הנשיא לתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, במזוודה בדרך חזרה כבר היה לשרון מכתב תמיכה, שבו הצהיר בוש שמפת הדרכים היא תכנית השלום היחידה בה ארצות הברית תומכת.

      כדי לחזק את תמיכתו בשרון, בוש פירט במכתב את עמדתו לגבי סוגיית הפליטים, וקבע שיישוב הפליטים הפלסטינים ייעשה במדינה הפלסטינית ולא במדינה היהודית. "יהא זה מעשי לצפות שכל הסדר קבע יתבסס על שינויים המוסכמים על שני הצדדים, אשר משקפים את אותה המציאות", כתב בוש.

      ב-2005 נבחר אבו מאזן ליו"ר הרשות הפלסטינית במקומו של ערפאת ובבחירות שנערכו לאחר מכן השתתפה תנועת החמאס בעידודה של ארצות הברית, וניצחה. בנאומו לאומה בפני הקונגרס באותה שנה אמר בוש בתגובה, ש"העם הפלסטיני הצביע בבחירות, עכשיו מנהיגי חמאס חייבים להכיר בישראל, לפרק את נשקם, לדחות את הטרור ולעבוד על שלום מתמשך".

      במרץ 2007 יזם בוש ועידת שלום נוספת, שנערכה בחודש נובמבר באנאפוליס. למרות שרבים צפו לכשלון, בוועידה השתתפו נציגים מ-44 מדינות, ביניהן מדינות ערב רבות, האו"ם, האיחוד האירופי, רוסיה, דרום אפריקה, סין, הרשות פלסטינית וישראל. ראש הממשלה אהוד אולמרט ויו"ר הרשות אבו מאזן נפגשו מספר פעמים לפני הכינוס, אך לא הצליחו להסכים על נוסח הצהרה משותפת. בוועידה זכה אבו מאזן להכרה בינלאומית כמנהיג הפלסטינים, וברגע האחרון, ותחת לחץ כבד של האמריקאים, הוסכם שבהצהרת הסיכום המנהיגים יבטיחו לחדש את שיחות השלום, ליישם את מפת הדרכים, ולהגיע להסכם שלום עד סוף 2008. מיד אחרי אנאפוליס היו אמורות להתחיל שיחות על הסכם קבע, לראשונה מאז שנת 2000, אבל הפלסטינים דרשו מישראל להתחייב קודם על הפסקת הבנייה בהתנחלויות.

      עוד ביקור נשיאותי, עוד כשלון

      נישא על גלי המומנטום של אנאפוליס, ערך ג'ורג' בוש את ביקורו הראשון במזרח התיכון בחודש ינואר 2008, במטרה להאיץ את תהליך השלום ולהביא להסכם לפני שיעזוב את הבית הלבן. בוש הביע אופטימיות רבה לגבי סיכויי ההצלחה שלו, אבל ברחוב הערבי הוא נתפס כמנהיג שפלש לאפגניסטן ועירק במטרה "להלחם בטרור", וגרם לכאוס באזור ולעליית כוחו של ארגון אל קאעדה. רבים ראו את הביקור כחסר תכלית. "לנשיא האמריקאי היו שבע שנים לפתור את הבעיות באזור", אמר לסוכנות הידיעות "רויטרס" דיאה ראשוואן, חוקר במרכז אל-הראם ללימודים פוליטיים ואסטרטגיים בקהיר, "הוא יבוא לכאן רק כדי להגיד להתראות".

      במהלך ביקורו דיבר בוש על הסיכויים להשגת הסכם: "אנשים אומרים, 'אתה חושב שזה אפשרי במהלך הנשיאות שלך? והתשובה היא: ' אני מלא תקווה'". אך תקוותו התבדתה.