מאמן נבחרת ספרד, ויסנטה דל בוסקה, הסביר את סוד הקסם של נבחרתו בכך ש"הנבחרת שלנו משחקת עבור הסמל, זה הסוד שלנו". תשובתו הקצרה מסתירה מציאות ספרדית מורכבת. אכן, להבדיל, למשל, מנבחרת צרפת השסועה, הציגה ספרד לאורך הטורניר אופי מחובר ומאוחד. החיפושים התמידיים אחר מסירות כדור מדויקות העידו על שיתוף פעולה. הצ'אפחות שהשוער של ריאל מדריד, איקר קסיאס, והבלם של ברצלונה, קרלס פויול, החליפו ביניהם לכאורה מחקו שנים של סלידה בין מדריד לברצלונה.
אך מעניין היה לשים לב לכך שדווקא כשהאידיליה הספרדית הגיעה לשיאה - עם פתיחת ריקוד הניצחון של השחקנים על המגרש והמוני ספרדים במדריד - החליטו פויול וצ'אבי הרננדס, שניים משחקני המפתח של הנבחרת ושני הסמלים הבולטים ביותר של ברצלונה, לפרוש מן החבורה הצוהלת. הם חיבקו איש את רעהו והתעטפו בדגל הקטלוני. שליפת הדגל והפרישה מהדבוקה הצוהלת שעליה ניצח השוער והקפטן קסיאס, המזוהה עם ריאל מדריד, המסמלת את בית המלוכה הספרדי - הפטרון ההיסטורי של האומה הזו - מלמדות כי המעשה היה מתוכנן ולא נבע מהתפרצות ספונטנית של הרגע. אמירתם היתה ברורה כמו הנגיחה של פויול לרשת הגרמנית שהעלתה את ספרד לגמר. אנו אמנם נושאים על החזה את הסמל הספרדי, אך בתוך בית החזה אנו קטלונים.
גירוש היהודים
כדי להבין את היריבות יש לחזור ל?1469, שנת נישואיהם של איזבלה מקסטיליה ופרננדו מארגון, נישואים שסימלו את הקמת הממלכה הספרדית המאוחדת שהסדירה את היחסים בין הממלכות והנסיכויות שהיו באותה עת בחצי האי האיברי, וכן את האופי הנוצרי של האזור בהשלמת ה"רקונקיסטה", כלומר "הכיבוש מחדש", שאחד ממהלכיו היה גם גירוש היהודים מתחומי הממלכה המאוחדת.
במאה ה?20 הועמד האיחוד הפוליטי הזה למבחן, בעת מלחמת האזרחים העקובה מדם, מלחמה שבסופה עלה לשלטון הגנרל פרנסיסקו פרנקו. הוא היה לאומן קיצוני שביקש להטמיע בחרב את הלאומיות הספרדית בקרב העממים האיברים, ובראשם הקטלונים, אותם תפס כראשי הבדלנים.
ניתן לראות בכל האירועים הללו "מחלת ילדות" של העם הספרדי, משקעים היסטוריים שלכאורה אמורים היו להתנדף. אך לא. ספרד היא מדינה שסועה, וזאת בלי שהזכרנו את הבאסקים, ששנים נאבקים בשלטון המרכזי במדריד.
דווקא החגיגות במדריד מחצינות את ההבדלים בין העממים בספרד, ורבים מציינים כי אלמלא היתה הנבחרת מורכבת מכוכבי ברצלונה, רבים מהקטלונים היו אפילו מייחלים להפסד הנבחרת. ספרד מצויה באופוריה המשכרת של הניצחון, אך סלידתם הגוברת של חוגים בדלניים מ"הניצחון הספרדי" מהווה סימן לדאגה מבחינת אחדות הלאום הספרדי.